קטגוריה: מאמרים

המפגש המודע הראשון שלי עם הספרות כאמנות היה בגיל 14. המורה לספרות בשנת הלימודים הראשונה בתיכון עירוני ה' בתל אביב היה המשורר איתמר יעוז־קסט, וכל

"תְּמוּנָה מְבֻלְבֶּלֶת שֶל שִפְעַת הַיָמִיםהֵבֵאתִי אִתֵּי מִשָּם.הָיִיתִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לַזִּנוּק –אַךְ הֲזִנַּקְתִּי? הַאֻמְנָם?" מתוך: גרשום שלום Media in Vita (מגרמנית, שמעון זנדבק) – 1 –

בידיעה צנועה ב"מעריב" ב-25 בינואר 1967 נכתב: "הערב ב-7 יעלה המסך בתיכון עירוני ה' בתל אביב על 'בלב־ים' למרוז'ק בבימוי עמרי ניצן, ו'הקור' לחנן עזרן,

12זה מקורה הנצחי של האמנות, שצורתה עומדת נוכח האדם ומבקשת להפוך דרכו ליצירה. לא פרי דמיונו הנפשי אלא תופעה שעומדת מולו ודורשת מנפשו את כוח

כל עלילה היא מסע. מהלך מהתחלה עד לסוף. הד למסע חיינו – מהעריסה עד לקבר – הנישא בשטף החד-כיווני של הזמן. נהר הזורם ממקורו לאורך

בוקר אחד, בחורף, הטלפון צלצל. קול רך של אשה. שואל האם אהיה מוכנה לצאת, בסוף האביב, בשליחות ישראל לכנס בסנגל. לא ממש ידעתי איך להתחיל

הזינוק ילדה עומדת בראש מקפצה בגובה של עשרה מטרים מעל לבריכת שחייה. היא מתקרבת צעד-צעד אל הקצה למרות הפחד המשתק, ואז משליכה את עצמה אל

בפונטדרה שבצפון איטליה, במרכז התיאטרון, שנשא את שמו, נפטר בינואר יז'י גרוטובסקי, איש  התיאטרון הפולני, אשר גרם למהפכה העמוקה והשיטתית ביותר באמנות התיאטרון בחצי השני

א. בצד של אבא "הרבי הזקן משפיקוב, ר' מוטל לבית סקוויר, שהיה נכדו של ר' איצקל מסקוויר, לא היה מתפלל לפני העמוד אלא שלוש פעמים

בקו המטרו של פאריס מתרחשת אחת הסצנות המיתיות של הספרות המודרנית: עורך צעיר מעלעל בדפים הראשונים של כתב יד יוצא דופן שלקח אתו להפסקת הצוהריים:

מה חשב הצלם הירושלמי בתחילת 1929, כשרכן מתחת לבד השחור והציץ במשפחה המסתדרת על רקע הבד המצויר, תוך חילופי דברים בעברית וביידיש? אם היה זה

מצאו, פענחו והביאו לדפוס, אירנה צייטלין ועמנואל גלמן מבין הדפים הארוכים, המנוקדים, הם ניצבים. נכנסים הביתה. אריה ליב ה"ר משה דוד ליפשיץ, מרת רחל לאה

הקדמה: חמש המגילות – עלילת-על של סיפור זוגיות הזוגיות בין הא-ל לעם, המתוארת במונחי הזוגיות האנושית, הנה מיתוס מכונן במסורת היהודית. היא שזורה לאורך המקרא

בסתיו 1976 פגשתי לראשונה את שלומית בבית קפה סביון שבשכונת רחביה. זה היה blind date בהצעתו של פרופסור יהושע (סילביו) ישועה, שגם אותו הכרתי רק

"מעשה הים, כרוניקת פירוש"1 הוא ספר מחווה לספר העברי, לשפה העברית ולאות העברית, או "מניפסט עברי, בצורה ובתוכן". בדש העטיפה שלו מתואר הספר: "מעשה הים"

בתקופה הקרובה יפתחו דיונים על חידוש התצוגה במוזיאון אושוויץ, שנבנה למחרת מלחמת העולם השנייה. במקביל יצאתי אני בקיץ האחרון לפולין ולאושוויץ בעקבות אמי, כחלק ממסע

בסוף אוקטובר 1975, סמוך לסוף תקופת לימודי הדוקטורט בפריס, בראשית שנות העשרים לחיי, נסעתי לפולין. מסע כמעט בלתי אפשרי אז לאשה צעירה, לבד, עם דרכון

הדרך שבה אציע לקרוא את פרשת 'בשלח' – אולי בשל היותי כותבת רומנים – היא כטקסט מכונן לראשיתו של הרומן הסוער והסבוך שבין אחד הזוגות

בלב חלל מוקף קהל מסביב ומלמעלה, מרכז אור, המסומן במדרגות עץ זעירות. מקווה של ריכוז, של התכוונות – גוג ומגוג. הצגה יוצאת דופן בפסטיבל ישראל.

היום נקבר בפריס ז'אק דרידה. סיפור חיים נח, נחתם, נסגר. סופם של חיים גדולים מהחיים, חיים של מאבק מתמיד, של דקונסטרוקציה שלא חסה גם על

אחת הדרכים לקרוא את מגילת אסתר היא כקומדיה רבת תהפוכות גורל, המתרחשת במקצב מזורז. בז'אנר זה לבישת מסכות או הסרתן הינה דרך לחשיפת טלטלות הזהות

בשירו 'הקטבים' פונה פאול צלאן אל נמענת-אשה (העיר עצמה, או הבאה בשעריה?) ומבקשהּ לומר את ירושלים, לכוננה: "אִמְרִי שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הוֹיָה". פנייתו מהדהדת את השבועה שבתהילים

בדרום ירושלים מתנוסס ההר הגבוה בעיר. פסגתו, במרחק דקות נהיגה מדירתי שבשכונת רחביה, היא מובלעת מחוץ לזמן ולמקום. פסגה שוממה בין שכונת תלפיות־מזרח ובין הכפר

"הכניסיני" פותח הציטוט מביאליק (בעברית במקור) את מחזור השירים האמצעי בספרו האחרון של פאול צלאן, "חצר הזמן" (Zeitgehöft). "הכניסיני", מלת הסיום של השיר "משתַקדת". שיר

אני מודה לסוניה שרה ליפשיץ על ארגון הכנס "נשים ויהדות", וללורנס סיגל, מנהלת "המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה יהודית" על הכנסת האורחים. לגבי, כנס זה הוא בעל

א. מאז ומעולם מתנהלות מלחמות בעת ובעונה אחת בשדה הקרב ובזירת הסיפור, בה מתנגחים מיתוסים או גלגוליהם האידאולוגיים והתעמולתיים. למלחמה, שזכתה לכינוי הסדרתי, "האינתיפאדה השנייה",

איזבל:לֶרֶגַע זָע… גָּחַן עָלַי…נִצָּב כְּפֶסֶל אֶבֶן…וְרַק עֵינָיו גָּלְשׁוּ עַל מַחְשׂוֹפַיפִּצְלוּ אֶת הַבָּשָׂר.נָהַמְתִּי כְּמוֹ חַיָה פְּצוּעָה…גַוִי גָּהַר וְהִתְפַּתֵּל בַּתַּחֲנוּנִים לְרַחֲמֵי אוֹנוֹוְהוּא – כְּאִישׁ הַמְּנַסֶּה בִּי אֶת

א. הקדמה – תיאטרון ופולחן במסגרת הדיון בשאלת "היהדות והתיאטרון", בחרתי שלא לטפל בדוגמאות הספורות של פעילות תיאטרלית יהודית במשך הדורות, או בהתפתחות התיאטרון האידי