מה חשב הצלם הירושלמי בתחילת 1929, כשרכן מתחת לבד השחור והציץ במשפחה המסתדרת על רקע הבד המצויר, תוך חילופי דברים בעברית וביידיש? אם היה זה צלם מהשכונות החדשות, השתומם ודאי על זקני המשפחה, ואם היתה חנותו בסמטאות הישוב הישן, תמה על פורקי העול הצעירים. היתה זו קבוצה חריגה, לכל הדעות, במיוחד בגלל הקרבה הרבה בין בני המשפחה השייכים לכאורה לעולמות כה שונים. אבל רק לכאורה.
הצילום נערך ביום חתונתם של שלמה גלובמן, צעיר הבנים, הלבוש רובשקה לבנה, וחנקה, העומדת זקופה (בזקיפות שתחזיק אותה מבעד לגורל המחכה לה). בניגוד למקובל בין החלוצים, עלו בני הזוג לירושלים מקיבוץ יגור הצעיר כדי להעמיד חופה בחוג המשפחה, ששבה והתלכדה, אחרי שנים בדרכים, בגניבת גבולות, בבתי חלוץ ובהמתנה לסרטיפיקטים. מאז חנוכה 1920, תחילת עזבם את העיירה שפיקוב באוקראינה, הגיעו היושבים בזה אחר זה לחופי הארץ.
אחרונים ירדו מהאניה הזקנים. ר' איצי חיות (חייס) גלובמן, היושב במרכז, וזוגתו, גליקל, שלא הצטרפה לתמונה. עוד מעט יוציאו אותה על מיטת חוליה לחופה בחצר בתי הורנשטיין, ועד תום השנה תוציא את נשמתה. ר' איצי חיות הוא מחסידי סקווירה-צ'רנוביל, מלמדם של בני הרבי שחצרו בעיירה, ועם בני חבורת "אבלי ציון", לא פסק מלהתגעגע לגאולה. בכל הזדמנות היה אומר בכוונה: "יותר משאנו מצפים לביאת המשיח, הרי המשיח עצמו מצפה שנעלה לארץ ישראל ונקרב את בואו. כי מה יעשה המשיח בגולה שאין בה כבר יהודים." וכשהגיע לירושלים היה זה ערב פסח, ולפי סיפור המשפחה, רקד כל הלילה.
מה חשב הצלם הירושלמי בתחילת 1929, כשרכן מתחת לבד השחור והציץ במשפחה המסתדרת על רקע הבד המצויר, תוך חילופי דברים בעברית וביידיש? אם היה זה צלם מהשכונות החדשות, השתומם ודאי על זקני המשפחה, ואם היתה חנותו בסמטאות הישוב הישן, תמה על פורקי העול הצעירים. היתה זו קבוצה חריגה, לכל הדעות, במיוחד בגלל הקרבה הרבה בין בני המשפחה השייכים לכאורה לעולמות כה שונים. אבל רק לכאורה.
עם הזקנים עלה גם הנין, אברהם דורמן (לימים, ארגוב) היושב מימין, ופרחי בר בידיו. שזוף ומופשל שרוולים כמנהג הקיבוץ, לא כמו שמוליק הורוביץ היושב משמאל בחולצה רכוסה, ילדם של הדוד והדודה החרדים, יצחק ובובקע. בגיל שתים עשרה הפציר אברהם בהוריו שישלחו אותו "קדימה" עם הזקנים, ואז יצטרפו בעקבותיו. מכתבי דודיו החלוצים נקראו בהיחבא מעיני השלטון הסובייטי במועדון הציוני שבעיירה. מכתבי שלמה, ומכתבי פנחס העומד במרכז איש גדוד העבודה והעמק, ועקיבא, שכבר אז התבלט כמנהיג, שנים לפני שהפך לחבר כנסת, עקיבא גוברין ולשר. הילד אברהם נשבה בחלום, עזב את אחיו ואחיותיו, ואת הוריו אותם לא יראה לעולם.
ר' מרדכי גלובמן יושב משמאלו של אביו, מהורהר. לו יכלו נעליו המאובקות לדבר היו מספרות על מהלכיו משחר ימיו, שהביאו לבסוף את כל המצולמים אל אותה התמונה. כיצד עזב את עולם החסידות של אביו ופנה אל "משא הנביאים וחלום העתיד של הסופרים והמשוררים",1 הקים בית ספר עברי וחינך דורות של ציונים, בדרכו אל ארץ ישראל לימד בבתי החלוץ, ובירושלים התרועע כאחד עם הרב קוק ועם חברי בניו החלוצים. הוא ידע שדור הולך ודור בא אך האמין שאותו חלום מתגלגל בפנים אחרות. ערב עלייתו לקח מבנו פנחס את תפיליו, "אשמור אותם לך", אמר מפוקח כשבירך אותו, "כדי שלא יהפכו אצלך לחפץ". וגם אחרי מותו לא הפסיק לחבר עולמות. שנים ספורות אחרי הצילום נהרג שלמה ביגור בתאונת מחצבה, מותיר אחריו את חנקה עם דקלה בת השנה. אביו, ר' מרדכי לא מצא נחמה, וערב מותו ביקש להיקבר ליד בנו, בחלקת הקיבוץ. שוב חצה ר' מרדכי גלובמן את גבולות המוסכם, ואנשי שכונת שערי חסד החרדית, כמעט ונידו על כך את אלמנתו, אוּדל למרות הגמ"ח שניהלה. תליון מגן הדוד המעטר את שמלת האטלס שלה, מעיד על דבקותה של האם החזקה בדרכי בעלה ובניה ובחזון הגאולה.
בילדותי בתל אביב, למעלה מיובל שנים אחר כך, הבטתי בתימהון בדמויות המביטות בריכוז בצלם, ובזקני המשפחה שנפטרו כולם לפני שנולדתי, ונראו כה שונים מכל מה שהכרתי. נאחזתי בדמותו הצעירה של אבי, פנחס, שידו תחובה בכיסו בגינדור של חוצפה. לכאורה גם הוא לא שייך לסבו או לספר (כנראה סידור) המונח על ברכיו לא אז ולא באורחותיו. אך למעשה רק בזכות אותה יד שתאחוז בעט ותכתוב שנים את סיפור המשפחה, אכיר אחד לאחד את הנאספים לתמונה.
סמוך למותו העתיק אבי לנקי את רשימותיו על סבו, ר' איציק חיות, ובהן גם סיפור עלייתו של אברהם.2 לגבי היה אברהם הדוד הקיבוצניק מבית השיטה, שכל משפחתו נותרה מעבר למסך הברזל, וכבר עשרות שנים לא הגיע ממנה סימן. למרות מבטו התכול והרך, כשהגיש לי אבי את הרשימות היה בזה צו. וכך יצאתי אל חיפוש הרפתקני שהוביל לבסוף למפגש במוסקבה, אחרי ששים וחמש שנה, בין האח האובד, שקיומו בישראל היה סוד מסוכן, ובין אחיו ואחיותיו. בין הקריאות ברוסית, הדמעות, מעט האנגלית והיידיש, לא היתה שפה בה נוכל להכיל את הרגע, גם לא הצילום המשפחתי אליו הסתדרנו. "בואו בנות" אמרתי לרחל-שלומית ולמיריקה הפעוטות, שלא זכו להכיר איש מיושבי התמונה מ-29, אך את סיפורם וניגוניהם כבר שמעו. "בואו, נשיר את הניגון שסבא שר כל הלילה". לאט לאט הצטרפו הנאספים לניגון, למעגל הריקוד שסבב, ושהדהד פתאום בדירה הקטנה במוסקבה את רקיעות הרגליים של זקני החסידים בשטיבל בשפיקוב לפני מאה שנה, והדהד בחוצות ירושלים.
ואולי רק במצפה לקרינה קוסמית שעל החרמון, אותו הקים עם עלייתו פרופסור לב דורמן, אחיו המדען של אברהם, ניתן יהיה למדוד את חלקיקי הקרינה שבקעו מהצילום הישן ואת זרמי האנרגיה הקוסמית המחברים עולם לעולם.
גיליון 3 המלא של כתב העת "דווקא" באתר של בית שלום עליכם
הערות:
- מרדכי גלובמן, כתבים, הביאו לדפוס: שלמה ונורית גוברין, הדפסה שניה ומלאה, כסלו תשס"ה, ע"מ 7.
- פנחס גוברין, היינו כחולמים, מגילת משפחה, הוצאת כרמל, ירושלים, 2005, ע"מ 415 – 429.