עיון
ספרים
גוף תפילה
ירושלים, מקום התאווה
מאמרים, מסות, הרצאות
על תיאטרון, ספרות ואמנות - בשיחה עם יוצרים ויצירה
המאמר התפרסם עם פרסום התרגום לעברית של "הטרילוגיה" לסמואל בקט בידי הלית ישורון. בדברים מודגש האופן המיוחד בו יוצר בקט, באמצעות השפה, פרדוקסים ושתיקות, וכוחה המיוחד של השפה להפיח חיים בעולם החפצים, בעולם בו אורבת תמיד סכנה שהאדם יהפוך לחפץ. אזלת ידה של השפה מהדהדת גם את אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה – אירועים שאליהם ניגש בקט מתוך וויתור על כל-היכולת של השפה האישית, וחושף את אוזלת ידה של השפה, אשר הולכת ומתמעטת, הולכת ומתמקדת ברצף האילם של הפעולה האנושית.
דברי הספד עם פטירתו של הבאי ואיש התיאטרון יז'י גרוטובסקי. גרוטובסקי, איש התיאטרון הפולני, חתר ליצור בתיאטרון אירוע קיומי בעל מימד של חזון מיסטי לשחקנים ולקהל הצופים. ראשית יצירתו בלהקה בוורצלב, איתה יצר הצגות שטלטלו את עולם התיאטרון של שנות ה-'60. בשלב הבא של חיפושו התיאטרלי עיצב אירועי "חג" שנמשכו כמה ימים בהם חוו המשתתפים חוויית גוף-נפש רוחנית, ולבסוף הקים בפונדרה שבאיטליה מעבדה רוחנית גופנית בינלאומית. את תהליך החיפוש פורץ הדרך שלו הציג גרוטובסקי ערב מותו בהרצאותיו ב"קולז' דה פרנס" בקתדרת "אנתרופולוגיה אנושית" שהוקמה למענו. כל ימיו נזהר גרוטובסקי מלהפוך למנהיג כת או גורו, ושמר על טון מרוחק, ועל המשך החיפוש. בערוב ימיו הגיע גרוטובסקי לביקור בארץ, בו זכה הציבור הישראלי לשמוע אותו בשני ערבים בסינמטק ירושלים, בתרגומה של מיכל גוברין.
דברים שנשאו בכנס בינלאומי לכבודה של פרופסור שלומית רמון קינן, עם פרישתה מהאוניברסיטה. המחברת מראה את הדרכים בהן היא ורמון קינן מגיעות לאותה נקודה בדרכים שונות, כמו גם כיצד הן חשפו אחת לשנייה את הנקודות העיוורות שלהן. הקשר בין המבקרת לסופרת בא לידי ביטוי בדגש שרמון קינן שמה על הממד הפרפורמטיבי של פרשנות הספרות, עניין שבא לידי ביטוי גם באופן בו התפתחה כתיבתה על נושא המחלה שהיה אישי ותיאורטי כאחד. לבסוף, המאמר מתאר את האופנים בהם קריאתה של רמון קינן פתחו ועצבו את כתיבתה של מיכל.
יהדות - טקסט וטקס
במאמר זה מציעה מיכל גוברין להתייחס להלכה היהודית כז'אנר של "תיאטרון קודש". בהלכה ובמערכת המצוות ניתן למצוא את כל המרכיבים המהותיים לתיאטרון ולריטואל – צופה, משתתפים, עלילה, דרמה ודמויות. אולם, בניגוד לתיאטרון המערבי, המבוסס על "חיקוי" (מימזיס) ורפרזנטציה, הרי שההלכה היהודית נרתעת מכל ייצוג חומרי של האל. הממדים התיאטרליים של ההלכה היהודית אינם מימטיים אלא סמליים – הם מבקשים לכוון את המאמין אל אל מופשט, ולא לחקות את האל או להתקרב אליו ולממשו באמצעות אינקרנציה והגשמה בחומר. יחד עם זאת, מבקשת ההלכה היהודית לבוא במגע עם האל, ואפילו להשתתף איתו במעשה הבריאה המתחדש מבעד לחיים הדתיים. "תיאטרון הקודש היהודי" יוצר אפוא סוג ייחודי של תיאטרון קודש – בו צופה הצופה האלוהי, השחקן הוא האדם אשר אינו מגלם דמות אחרת אלא את תפקידו כאדם פועל בעולם, והדרמה איננה חיקוי של סיפור קדמוני אלא היא הדרמה הקוסמית המתמשכת של היקום, שבבריאתו הנמשכת והשלמתו משתתף האדם דרך מעשיו.
מבעד לקריאה בפרשת "בשלח", חושף המאמר את הזוגיות בין האל לבין ישראל כמערכת יחסים סעורה ומורכבת. זוהי זוגיות הרוויה התעלות ואהבה, אך גם חולשות, פחדים ואי-אמון. ממעמקיהם היא צומחת.
מגילת אסתר מגוללת בפני הקוראים פנים שונות של מערכות היחסים הזוגיים. בפתיחת המגילה יחסו של אחשוורוש לושתי חושף את שנאת הנשים, הנובעת מתוך פחד מהאחרות הנשית. כמעט באותה לשון ובמונחים דומים מוצג במגילה הפחד מפני היהודי והאחרות היהודית, הבונים מעין "זוגיות שנאה" בין המן ומרדכי. שניהם מכוננים את זהותם באמצעות שלילת האחר. מנגד במערכת הזוגיות המיוחדת שבין אסתר ומרדכי יודע מרדכי מתי אוזל כוחו לפעול, והוא מכיר בכוחה של אסתר לפעול ומעורר אותה מחביונה. מרגע זה אסתר פועלת מתוך חיבור לעמה ולרוחניותה, והופכת את יופייה החיצוני להתגלות פנימית של השכינה. בהיכרותה את אחשורוש היא מיטיבה להפעיל את מנגנוני הקנאה שלו כנגד המן על מנת להושיע את עמה. אולם, הגאולה אינה שלמה – השנאה והפחד מפני האחרות ממשיכים לקונן בהיסטוריה. לרגע, בפורים אנו מקבלים טעימה מן ה"עתיד לבוא" בו האחרות לא תיתפס כמאיימת. בינתיים, מוצע לנו פורים האנרכי, המצחיק ושובר המסגרות.
שיחה עם מיכל גוברין על גישתה להלכה מתוך חיפוש קיומי, ראייתה את ההלכה כקורפוס יחידאי ומפורט של תובנות על הקיום האנושי, והצורך לחדש מתוך המסורת.
דורות
במאמר המבט הוא על תצלום משנת 1929 של דורות בני-המשפחה, אחרי הגעתם מאוקראינה לירושלים. לכאורה בולטים בצילום הניגודים בין אורחות החיים של המצולמים והמצולמות הבולטים בהבדלי הלבוש והמראה שלהם. אך במבט נוסף חושף הצילום למעשה את החיבור העמוק שבין המצולמים, אשר עבר גם אל הדורות הבאים, המוצאים את המשותף והמאחד מעבר להבדלים, במפגש שהתגלגל ונמשך מבעד לאירועים ולשנים.
המסע לירושלים
עקבות השואה
המסה מתארת את מסעה של מיכל גוברין לפולין ב-1975, כאשר מסעות אלו עוד לא היו נטועים עמוק במיינסטרים הישראלי. המסה, שמאז פרסומה הראשון הודפסה באנתולוגיות רבות בעברית ובתרגום, נכתבה בשני חלקים, שנכתבו בהפרש של עשרים שנה זה מזה. בגרעינה מכתב ששלחה מיכל להוריה בשובה מהמסע בשנות השבעים, ואליה נלווה מבט ממרחק זמן, המתבונן על ההליכה ל"שָם", אל המקום בו הייתה אמהּ של מיכל, שמעולם לא דברה אתה על כך. הנסיעה מעוררת לאורך השנים שאלות על מקור הרע, על היכולת להבחין בין "טובים" ו"רעים", ואת השאלה לגבי השלכות השואה והתרבות שבחיקה נוצרה על ההווה. מסה מפורסמת זו הובילה עשרים שנה אחר כך לכתיבת הרומן "השתיקה של אמא".
המאמר חושף את השאלה הבוערת: מהי ליבת זיכרון השואה, גאונות הרוע וההשמדה, או מנגד, מופת רוח האדם הנאבק ברוע? הביקור ב"מוזיאון אושוויץ" מעורר התקוממות עזה. שכן, ההצגה המפורטת של מנגנון ההשמדה הנאצי משכפלת אותו, ושבה ומוחקת את פני האדם. הצגתם של הנרצחים כמרטירים מנסחת תפיסה קורבנית (הולו-קוסט) ונוצרית של השואה, תוך סילוף מוחלט של תפיסתם העצמית. המאמר קורא להעמיד במרכז הזיכרון את הממד האנושי של הכלואים במחנה, ואת רגעי הגדלות, הייאוש והמאבק שלהם. ובכך להפוך את אושוויץ מחזיון מצמית לשאלה פתוחה של האדם עם עצמו, מקום המכין את האדם לזמנים בהם הוא יהיה החזק או הקורבן.
המאמר מבקש לשרטט את דמותו של אחיה של מיכל, אח שהיא לא הכירה. המחברת מבקשת לשוב ולהיזכר במי שהיה בנה של אמהּ ובסיפור שלהם בשואה, תוך ניסיון להשיב מעט מן הזיכרון הזה אל רוח-הרפאים של מי שהיה אח למחצה.
טרוולוג
מאמר זה עוסק במסע של מיכל גוברין לסנגל, מסע שהתחיל מתוך הזמנה לכנס ספרותי. אולם, מהר התברר למיכל שהיא לא נוסעת רק כסופרת ובמאית, אלא גם שהיא נוסעת לראשונה לחייה לאפריקה גם כאישה, כאם. המסע הוביל מפגשים מלאי חיות וחום בין התרבות המקומית לבין המטענים שמיכל הביאה אתה.
פואטיקה של יצירה
זוהי רפלקסיה עצמית של מהלך היצירה של מיכל גוברין, החותר לעיצוב אוונגרד יהודי בז'אנרים השונים. הוא עוקב אחרי השפעת תקופת לימודיה של גוברין בפריז בראשית שנות השבעים של המאה העשרים, שיצרה את תחושת הזרות והריחוק, ובהשפעת "אסכולת פריז היהודית" אפשרה גילוי ושיחה עם הטקסטים היהודיים, אשר באותה תקופה הודרו מהתרבות הישראלית. העיון של גוברין בטקסטים אלו הוביל אותה לגלות את הקול הנשי החבוי בהם – קול טבוע בזמן, גמיש, ולוקח על עצמו את ההתרסה כלפי מעלה, עד כדי גאולת האל עצמו. זהו קול רווי בתשוקה, החושפת את גם את התשוקה האלוהית, שמתגלה לפעמים כקטלנית וכמובילה לקנאה בוערת. גילוי הטקסטים היהודיים הללו על רקע תיאטרון האוונגרד באותה תקופה בפריז הובילו לעיון אחר בהלכה – מערכת הפרקטיקות היהודיות – כבסיס לסוג ייחודי של תיאטרון ושל עבודת השחקן. השילוב של הקול היהודי עם זה הנשי, הביאו לעיצוב של ביטוי מיוחד ביצירה האמנותית, התיאטרלית והספרותית, הן הצורנית והן התמטית. אחת מהשלכותיו הינה העמדה האנושית והיהודית כלקיחת אחריות על האחרות.
סיפור-עם מעצב טיבו ומהותו איננו טקסט כתוב בלבד. הסיפור הכתוב הינו תמיד תוצאה משוכתבת בדיעבד (ולעיתים קרובות מעובדת) של טקסט שנאמר בעל-פה על ידי המסַפּר העממי בזמן וחלל מסויימים מול קהל מסויים. יחסי הגומלין בין כל המרכיבים הללו יוצרים סוג של הצגת-יחיד המכונה על ידי חוקרי הפולקלור: "אירוע היגודי". הטקסט נוצר בכל פעם מחדש כתוצאה מאולתרת חד פעמית של אותה מערכת יחסים. יחד עם זאת נתון האירוע ההיגודי היחידאי בתוך מסגרות קבועות של מסורת העוברת בעל-פה מדור לדור והמעמידה שפה בסיסית של תימות, מוטיבית, תבניות, ז'אנרים וסגנון בצוע.
בטקסט זה מתארת מיכל את תהליך העבודה על ההצגה "גוג ומגוג – עבודת מעבדה". מהקריאה בספרו של בובר "גוג ומגוג", דרך מלחמות העולם שבצילן נכתב הרומן, ועד לאירועי השעה בישראל של התקופה – הסכמי אוסלו, רצח רבין, והטבח בחברון של גולדשטיין. הפקת ההצגה הייתה עבודה קבוצתית שביקשה לשוב אל המקורות היהודיים על מנת לתת תשובה למאורעות השעה.
