ז'אק דרידה, מיכל גוברין, בהשתתפות דייוויד שפירו
"האם ניתן להתפלל ללא תקווה?" שואל ז'אק דרידה, הפילוסוף הצרפתי-יהודי, בשיחה חוצת גבולות בין דת לחילוניות ובין חוויה להגות עם מיכל גוברין. מהספר מהדהדת התפילה כפנייה הטבועה באושיות השפה והגוף: רגע קיצוני של אמונה, שה"אני" יכוּנן מעצם כוחה של התפילה לפנות. אך האם תיתכן תפילה לאל נעדר וללא שום ביטחון שהפניה אליו, בלחש שפתיים או בקול נישא, תישמע או תיעתר? תפילה הפורצת מלב אי-היוודעות ומבעד לצלקות של חורבן ושואה – כמרד, כהטחת דברים או ככמיהה לתיקון.
ראשיתו של הספר גוף תפילה ברב-שיח שנערך בניו-יורק ב-1998, בהנחיית המשורר דייוויד שפירו, לרגל הופעת התרגום האנגלי של הרומן השם מאת גוברין. המשכו, בקולות שבכתב ובהם וידויים מפתיעים על אימהות ותפילה, על אובדן, על אהבה ומחזור של שירי תפילה.