מהי שירה? – ז'אק דרידה

כדי להשיב על שאלה כזו – בשתי מלים, לא כן? – את נשאלת לדעת לוותר על הידע. ולדעת היטב, ולעולם לא לשכוח: שלחי לחופש את התרבות, אך בבורותך הלמדנית אל תשכחי לעולם את מה שהקרבת בדרך, בעברך בדרך.

מי מעז לשאול זאת ממני? גם אם אין זה גלוי – הן ההעלם הוא חוקה – מורה התשובה הכְתבה. אני ההכתבה האחת, הוגה השירה, חקקי אותי על ליבך, העתיקי, עורי ושמריני, רְאיני מוכתבת לנגד עיניך, פס-של-קול, wake, שובל אור, תצלום החג באבל.

מוכתב שהתשובה תהיה שירית. ולכן מופנית בהכרח אל מישהו, אליִך ביחידות, אבל כאל ישות אבודה באלמוניות שבין עיר ושדה, סוד מופץ, ציבורי ופרטי כאחד, זה וזה לחלוטין, מחוּל מִחוּץ ומבית, לא זה ולא זה, בעל-חיים מוטל בדרך, מוחלט, יחידי, מקופד לפקעת, קרוב לעצמו. הוא עלול לקפד בתאונה את חייו, ומעצם זה, בצדק, קיפוד, hérrison.

ולו תשיבי על-פי המקרה, בהתחשב בחלל ובזמן שהושאלו לך בעצם השאלה, בחסכנות זו או במיידיות המעבר, היציאה מעצמו, בחירוף נפש, אל עבר שפת האחר (את כבר מדברת עברית) אל ההעברה הבלתי-אפשרית, או המסורבת, משפה לשפה, הכרחית אבל גם נחשקת כמוות – אך מה לכל מה שהזית כבר, מה לכל זה, מעכשיו והלאה, ולשירה? ולשירי מוטב, כי הרי התכוונת לדבר על התנסות, דרך אחרת כדי לומר מסע, כאן הסיבוב המקרי בנסיעה, בית השיר הסובב הולך ולעולם לא שב לדיבור, לא שב לעצמו, לפחות אינו מצטמצם לְשירה – כתובה, מדוברת, אפילו מושרת.

ובכן, מיד, בשתי מלים, כדי לא לשכוח.

1. חסכנות הזכרון: שיר חייב להיות חטוף, אליפטי (חותך), מעצם ייעודו, ללא קשר לאורכו האובייקטיבי או הגלוי לעין. התת-מודע המלומד של ההדחקה, ושל הנסיגה.
2. הלב. לא הלב שבמרכזו משפטים העוברים בלי סיכון על המֶחלפים וניתנים לתרגום משפה לשפה. לא סתם הלב שבארכיוני הקרדיוגרמות, מושאם של ידע או טכנולוגיות, פילוסופיות או חיבורים ביולוגיים-מוסריים-משפטיים. גם אולי לא הלב של כתבי-הקודש או של פסקל, ואפילו לא (פחות בטוח) הלב שמבכר היידגר. לא, זהו סיפור של "לב" המעוטף שירית בביטוי "לחקוק בלב", בלשוני או בלשון האחרת, הצרפתית (apprendre par coeur), האנגלית (to be taken by hart) או אחרת נוספת, הערבית (חַפִטַ עַז טַ'הְרִ קַלְבּ) – נסיעה אחת רב-נתיבית.

שניים באחד: הכלל השני כרוך בראשון. השירי יהיה, נאמר, מה שאת מתאווה לחקוק בלב, אבל מפי האחד, תודות לו, ובהכְתבה: ללמוד בעל-פה. והאם אין זה כבר שיר, כשמופקד ערבון, כשנקרה המקרה בדיוק באותו רגע שבּו חציית הדרך הקרויה תרגום הִנה בלתי סבירה כתאונה, ועם זאת כה נחלמת, כה נזקקת דווקא במה שהיא מבטיחה ולעולם לא מספקת. על זה נישאת ההודיה ובטרם כל ידיעה: ברכתך הקודמת לַידע.

משל שתוכלי לספר כמתן השיר, זהו סיפור סמלי. מישהו כותב לך, אליִך, אודותיִך, עליִך. לא, זהו סימן המופנה אליִך, מופקד בידיִך ופוקד, ולמעשה נוצָר בעצמו באותו צו אשר בתורו צר גם אותך, קוצב את מקורך או מחוללך: עשי בי שַמות, או מוטב הִפכי את מאחזי לבלתי-נראה כלפי חוץ, בעולם (וכבר לפנינו תו ההיכר של כל הניתוקים, קורותיהן של כל הטרנסצנדנטיות), עשי, לכל הפחות ובכל דרך שהיא, שמעתה והלאה יאבד מקור האות, לא יוודע עוד. הבטיחי: שהוא יעוּות, יחליף פנים או יתהסס בהינשאותו, הן במובן של העבר מזה, ובהן במובן של המושא, שאליו נישאות פניה של ההעברה. אכלתי, שתי, בִלעי את האות שלי, התעברי בו, שאי אותו מעבר בקרבך כחוק הכתוב שנחתם בעצם גופך, הכתב כשלעצמו. עורמַת הציווי נובעת אולי פשוט מהאפשרות למות, מהסיכון האורב ככלי רכב לכל יצור כלֶה. את שומעת את פעמיו הקרבים של האסון. ומיד תשוקת הבשר ודם המותווית בלבך מעוררת בך דחף (סותר, שימי לב, כורח כפול, כפיית האַפּוֹרִיָה) להציל מאובדן את הדבר שנחשף למוות ומתגונן כאחת – במלה אחת את הפנייה, נסיגת הקיפוד, כמו חיה מקופדת לפקעת בכביש-המהיר. אתה רוצה לאמץ אותם בידיים, ללמוד אותה ולהבינה, לשמור אותה רק לעצמך, קרוב לעצמך.

את מאוהבת – להשאיר ביחיד, מלה במלה. בצורה האחת שאין בלתה, היינו אומרים, לו דיברנו בַשירה ולא רק בַשירי הכללי. אבל לשיר שלנו אין אחיזה בשמות, אפילו לא במלים. ראשית הוא מוטל בדרכים ובשדות, הוא דבר שמעבר לכל שפה, גם אם הוא נזכר בהן, במילים, כשהוא מתכנס, מקופד לפקעת, קרוב לעצמו, מאוּים יותר מאי-פעם בפרישותו: הוא מדמה אז בנפשו שהוא מתגונן, והוא אובד.

מילולית: היית רוצה לחקוק על לוח לבך צורה יחידה לחלוטין, מקרה שייחודו הבלתי נתפס אינו מבדיל עוד בין המשמעות האידיאלית, כמו שאומרים, ובין גוף הכתב. בתשוקה הזאת לָאי-הבדלה המוחלטת, לַלא-מוחלט המוחלט, שבּה את שואפת את המקור השירי. ומכאן גם ההתנגדות האינסופית להפקרת הנכתב שדורשת, הרי, החיה, מעצם שמה. זוהי צרת הקיפוד. למה מכַוונת הצרה, המצוקה אפילו? במובן הצר – להעמיד על המשמר. ומכאן הנבואה: העבירי אותו משפה לשפה, עורי, שִמריני עוד קצת, נוסי, נצא מהכביש.

כך קם בך החלום לחקוק בלב. לתת להכתבה לחצות את לבך. באחת, זהו הבלתי-אפשרי וזוהי ההתנסות השירית. לא ידעת את הלב עדיין, כך את לומדת אותו. בהתנסות הזו ובביטוי הזה. אני קורא שיר לדבר המורה את הלב, הממציא את הלב, בקיצור למה שאולי מכוונת המילה לב, ושבלשוני אני בקושי מבחין מִמִּילַת הלב. לב, בשיר "לחקוק בלב" (יש לחקוק בלב) אינו עוד רק שמה של הפנימיות הצרופה, של הספונטאניות המשוחררת, של החירות להביא את עצמו עד ריגוש עם שחזור העקבות האהובים. זכר ה"בלב" חושף את עצמו כתפילה (כך בטוח יותר) אל החיצוניות המסוימת של המכונה, לטכניקות ההיזכרות, לפולחן שמחקָה המכאניקה ללא-מלים ומעל פני השטח, למכונית המחרידה את יצרך ובאה עליך כמו מבחוץ: auswending, "בלב" בגרמנית.

ובכן: לבך פועם, לידת המקצב, מעבר לניגודים שבין פנים וחוץ, שבין הייצוג המוֹדע והארכיון הנטוש. לב שָם, בשממה בין שבילים ואוטוסטראדות, מחוץ לנוכחותך, שָפל, עד עפר, נמוך עד מאוד. פועם נמוכות פעם אחר פעם: אל תסַפְּרי אף פעם… בספירה אחת, השיר (ה"לחקוק בלב") חותם יחד את הכתב והפשר כמקצב הקוצב את הזמן.

כדי לענות בשתי מלים, חיתוך (אליפטיות), למשל, או בחירה, לב או קיפוד, היית צריכה לשתק את הזיכרון, לפרק מנִשקה את התרבות, לדעת לשכוח את הידע, להבעיר את ספריות הפואטיקות. זהו התנאי לייחודו של השיר. עליִך להלל, להעלות את זכר השִכחה, את הפִראיות, האוויליות של ה"בלב": הקיפוד. הוא מתעוור. מקופד לפקעת, סמור קוצים, פגיע ומסוכן, מחושב ובלתי-מותאם (דווקא כיוון שהוא מתקפד כשקרב האסון, הוא חושף את עצמו לתאונה). אין שיר ללא תאונה, שאינו נפער בפצע, אבל גם פוצע. קראי שיר ללחש החרישי, לַפצע האילם שממך אני חושק לחקוק בלב. כלומר – השיר חל בעיקרו מבלי שצריך יהיה לעשותו: הוא נותן שייעשה בו, ללא עשייה, ללא עמל, בפתאוס המפוקח ביותר, זר לְפריון, ובמיוחד לִיצירה. השיר מוטל, ברכה, מידי האחר. מקצב אבל אי-תוֹאם. תמיד, אין אלה שיר, בטרם כל עשייה (poiése). כאשר במקום "שירה" אמרנו "שירי", היינו צריכים לדייק ולומר: שיריִי (poematique). מעל הכול אל תתני שיובילו את הקיפוד לקרקס, לסחרחרת ה-poiesis: אין מה לעשות (poiein), לא "שירה טהורה", לא רטוריקה טהורה, לאreine Sprache, לא "ביצוע-האמת". רק היפגעות זו בצומת זה, תאונה זה. פנייה זו, תפנית האסון הזה. מתן השיר אינו מצטט כלום, הוא חסר כותרת, כבר לא מחקה, בא מבלי שתחכי לו, מַתיק את הנשימה, מתנתק מהשירה הדיסקורסיבית, ובמיוחד הספרותית. קם מאֶפרָן של אותן תולָדות. לא עוף החול, לא הנשר, הקיפוד, נמוך מאוד, שפל, עד עפר. לא נעלה, לא חסר-גוף, מלאכי אולי, וזמני.

מעתה והלאה קראי שיר לאותה תשוקה לָאות היחיד, לחתימה החוזרת ושונה את נְפוצוּתה מעבר ללוגוס (המושג), לא-אנושית, מבויתת בקושי, חורגת ממשפחת הנושא: חיה שהומרה, מקופדת לפקעת, מופנית לאחר ולעצמה, בסיכום, דבר, וצנוע, חשאי, קרוב לעפר, והשִפלות שאת מכנה בשם, נישאת כך בשם שמעבר לשם, קיפוד בדיבור מושאל, דְרוּך עוקצים, כשאותו עיוור-חסר גיל שומע, מבלי לראות, כיצד קרבים פעמיו של המוות.

השיר יכול להתקפד, אך שוב רק כדי להפנות את חוד אותיותיו כלפי חוץ. הוא יכול לשקף את השפה או להגיד שירה, אך לעולם אין הוא מתייחס לעצמו, לא נע מעצמו כאותן מכונות מלחמה נושאות מוות. מקרהו קוטע תמיד או משבש את דרכו של הידע המוחלט, את היש הקרוב לעצמו, אדון לעצמו. אותו "שד של הלב" אינו מתרכז לעולם, אלא אובד (הזיה או טירוף), חושף את עצמו לידי הגורל, נותן למה שנקרה עליו לשסעו.

ללא נושא: יש אולי שיר, וכזה הנותן את עצמו, אבל אני לעולם לא כותב אותו. אני לעולם לא חותם שיר. האחר חותם. האני קיים רק עם בוא התשוקה: לחקוק בלב. מתוח כדי להסתכם במאחזו, כלומר ללא אחיזה בנשיאה חיצונית, ללא ממשות, חסר נושא, מוחלט מהכתוב עצמו, ה"בלב" נותן את עצמו לַבחירה שמעבר לגוף, למין, לפה ולעיניים. הוא מוחק את הגבולות, מתחמק מהידיים, את בקושי שומעת אותו, אבל הוא מורה לנו את הלב. מוצָא, ערבון בחירה המופקד בירושה, הוא יכול להילכד בכל מלה, בכל דבר, חי או לא, בשם העצם קיפוד, למשל, בין חיים ומוות, עם רדת הלילה או בטרם שחר, אפוקליפסה מפוזרת, אישית ומשותפת, ציבורית וסודית.

• אתה הולך לאיבוד, מעולם לא קראו כך לשיר, ובשרירותיות כזו.
• אמרת זאת עכשיו, את מה שצריך היה להוכיח. זוכרת את השאלה: "מהי…?" ti esti, was ist…, istoria, episteme, philosophia) "מהי…?" מְבַכָּה את אובדן השיר – קטסטרופה נוספת. בהודותה על מה שהִנו כמות-שהִנו, השאלה מבשרת את הולדת הפרוזה.

הקדמת המחבר

התפרסמה ברבעון השירה הצרפתי, PO&SIE, מס' 50, 1989:

כתב העת האיטלקי Poesia שבו הופיע הטקסט לראשונה בנובמבר 1988 (בתרגומו של מאוריציו פרריס) פותח כל אחד מגליונותיו בנסיון לתשובה או במעין תשובה, בכמה שורות, לשאלה "מהי שירה?" (Che cosé la poesia?) שאלה זו מוצגת לכותב חי, בעוד שהתשובה לשאלה "מה היתה השירה?" (Che cosera la poesia?) מוחזרת מת, במקרה זה מ"דאגותיו של אבי המשפחה" של קפקא. בשעת הכתיבה החי אינו יודע מהי תשובת המת. היא מופיעה בסוף הגליון ובבחירת העורכים.

ה"תשובה" כאן, שנועדה לראות אור באיטלקית, מציגה את עצמה תוך כדי מעבר, לפעמים ככתבה, באותיות או בהברות, במלה או בדבר istrice (מבוטא "איסטריצ'ה"), שהפך במקבילה צרפתית, לקיפוד (hérisson).

הערת המתרגמת:

"מהי שירה" עומד באי-החלטיות שבין הניתן והבלתי-ניתן להעברה – בין הטבוע כולו בשפה ("הכתב כשלעצמו") ובין דבר שמעבר לכל שפה, שאין לו אחיזה במלים.¹ הוא מממש בדרכו, בדבריו ובצורתו את גבוליות קיום השירה. מלבד רטוריקה אליאטורית וסגנון אליפטי מפעיל הטקסט, לשם כך, תנועות משמעות נפרדות ברמת הרצף וברמת הקישורים הפנים-לשוניים. פעמים רבות מכתיבה דווקא הרמה הפנים-לשונית, ולא הרפרנציאלית, את השתלשלות הטקסט, בסמכותיות של צו, של ירושה, הניתנים עם השפה, והקודמים לכל דיבור.²

במקור מסתעפים אמנם רבים מהדימויים ומהמונחים מ"איסטריצ'ה" (ביחסי שורשים, צלילים או דימויים). ביניהם: מעבר, העברה, מסלול, אות, עקבות, תרגום, סיפור, חקיין, מצוקה, צרה, במובן-הצר, פנייה/כתובת, נסיגה, הצטמצמות, וכמובן – קיפוד (traversée, transfert, tranjet, trait, trace, traduction, histoire, stress, detresse, stricto-sensu, adresse, retrait, retraite, hérrison). אחדים מסתעפים מ"לב", אחדים מ"נשיאה". ההעברה משפה לשפה, ובמיוחד של טקסט המעוגן כך בלשון, גורמת למה שדרידה מתאר כהיפגעות הדדית (דקונסטרוקציה) של מוען ונמען בהעברה. התרגום מתוח בין הטקסט ובין ה"ארכיאולוגיה" הנתונה של שפת היעד. ואם בשפות האירופיות ניתן להלך בין עקבות של קשרי מוצא ושרירי תנועות מלים משפה לשפה, הרי המעבר לעברית הוא אל משפחת שפות שונה ואל היסטוריה תרבותית אחרת.

וכך, בצד "מה שהוקרב בדרך" חשף התרגום נופים לשוניים חדשים, אשר בחלקם נשקפים מתוך "מהי שירה", ושאריתם משתייכים כבר לקונטקסט אחר, עברי בהכרח. לדוגמה, המראה שנפרש סביב השורש ע.ב.ר. ובו, בין השאר, המעבר הטבוע כבר בשם השפה, עברית, שפת העברים (צאצאיו של אברהם, נכד עבר, היוצא בציווי 'לֵךְ לְךָ', מעבר הנהר); התרגום – ההעברה משפה לשפה; התנועה בחלל או בזמן של מֵעֵבֶר (פיסי או רוחני), עָבָר (מה שתם), וּבַעֲבוּר (התכוונות לעתיד); הארעיות – עובר-דרך, מַעְבֹּרֶת, מַעְבָּרָה; העברת קול (הפצה, פרסום); העברת זרע, עִבּוּר, עֻבָּר; העברת מישהו על דתו או על דעתו; עֲבֵרָה, עָבְרָה, וגם הַעֲבָרַת עוון (ביטולו).

הערות:

1. על ההעברה ב"תרגום" – תרגום לשפה ותרגום משפה לשפה, ראה
   J. Derrida: Ulisse Grammophone. Duex mots pour Joyce, Galilée, 1987; Des tours de Babel (sur Walter Benjamin), in Psyché, Galilée, 1987.
2. טכניקת כתיבה דומה קיימת גם ב-Glas (צלצלת האבל) המשתלשל מצליליות ג', ל', או ב"חתום-פונז'." מעניינת הקרבה (הבלתי-מכוונת) של טכניקה זו לכמה משיטות הפרשנות היהודית.