מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השנייה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון.
עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים, חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להיכנע לקורבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן.
ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.
קטעים מתוך ההקדמה לספר מאת מיכל גוברין:
"שבעים וחמש שנה אחרי השואה, עם היעלמות דור הניצולים, מה יהיה זיכרון השואה? כיצד יועבר לדורות הבאים? זו השאלה העומדת מולנו, בתקופה שבה מתחולל בכל עוצמתו המאבק על פני הזיכרון.
***
עם בואה ארצה עברה אמי, רינה גוברין (רגינה-רגה פוזר-לאוב), ניתוח פלסטי והסירה מזרועה את מספרה מאושוויץ. בילדות המוקדמת לא 'ידעתי' שאמי 'הייתה בשואה', שהיא שרדה את האקציות בגטו קרקוב ואת מחנות פלשוב, אושוויץ, בירקנאו, צעדת המוות וברגן בלזן; שהיא ניצלה בכוחה של קבוצת עשר נשים שכינו את עצמן 'הצענרשאפט' (העשירייה), חילונית יחידה בין תשע חרדיות. מעולם לא סיפרה לי על רצח בעלה הראשון, או על ריצתה אחרי משאית הילדים מהקינדרהיים בפלשוב שבה שולח בנה בן השמונה לתאי הגזים. גם לא ידעתי שעם השחרור הפכה למפקדת 'הבריחה' באזור הבריטי של גרמניה, אחראית על העברתם של שלושים אלף עקורים בדרכם החשאית לארץ.
אימא שתקה. ועם זאת, צריבות-הרגש של הסיפור שלה הועברו אליי והוטבעו בי. תמונות נגטיב עמומות בילדות, מיפוי של אימה ומאבק וחולשה ואשמה, עוצמת-הישרדות וארוס. אזורים של טרום-זיכרון ההופכים לנדבכי עומק של סיפור, של מיתוס.
עשרים שנה אחרי מותה, לא יכולתי עוד לחמוק מהחובה לספר את הזיכרון השתוק, 'לזכור' את מה שמעולם לא חייתי. אחרי שנים של התכחשות ושל התייחסות עקיפה, מה שנצרב תבע את חשיפתו. תרתי אחרי זִכרה של אימא בתודעות הנשים ששרדו אִתה ועדיין נותרו בחיים, בארכיונים, במפגש עם התובע הגרמני במשפט בהאנובר שבו העידה נגד אחד ממפקדי גטו קרקוב, בדו"ח שהופקד במוזיאון ההגנה עם פירוט של פעילותה ב'בריחה' (דו"ח שעל קיומו נודע לי מהערת שוליים אגבית בספר מחקר), במפגש בלתי צפוי עם מי שהייתה בגטו קרקוב הגננת של מארֶק, בנה של אימא, אחי שנספה. פירורי חומרים, כמו קרעי רקמות שנאספות אחרי פיגוע על ידי אנשי זק"א. עקבות עמומים של דמויות, של אירועים.
והיתר? האם כל אותם פרטים מטלטלים שנגלו לי אכן מספרים את סיפורה של אמי? האם הידע מעמיד מציאות? האם העברת זיכרון משמעה קניית מידע? ומהו ה'זיכרון' של מי שלא היה שם? שכן, למי שלא היה שם אין 'זיכרון', אלא רק 'העברת זיכרון': בנייה של תמונת הכרה, 'שואה' המורכבת מצריבות הרגש שהוטבעו בנפש ובתודעה, ומשלל העדויות שנצברו. בין פיסות האינפורמציה מתייצב הבדיון. הוא הכרחי כדי להשלים את החסר, לטוות 'סיפור' עם אירועים וכרונולוגיה, ליצור רצף – ולו חלקי – בין הכאן והעכשיו ובין ה'שָם' של 'הפלנטה האחרת'.
אך מהו אותו דחף כפוי להעביר את הזיכרון, לספֵּר? אחריות? חובה? וכלפי מי – העבר? ההווה? אולי העתיד? ומהן צורות ההתנסחות והכתיבה של הזיכרון המועבר, האישי, הקולקטיבי? כיצד ניתן להעביר זיכרון מורכב של מאבק להישרדות, ולחלופין זיכרון של חולשה, וייאוש, ובגידה, ואכזריות, ורצח? כיצד אפשר להעביר את ריבוי הפנים של השואה? זאת ועוד, מהרגע שנכפתה עליי החובה לספר את מה שאמי שתקה, הבנתי שמה שחוויתי כסוד האינטימי והחבוי ביותר של חיי ויחסיי עם אמי דומה עד סחרחורת לחוויותיהם של רבים אחרים. לא יכולתי עוד להתכחש לעובדה שהסיפור האישי ביותר שלי איננו פרטי אלא סיפור משותף. זיכרון השואה מורכב מקולות אישיים רבים ושונים, כגורלות הרבים והשונים שנלכדו באימי השואה. הוא מכיל לא רק את צאצאי השורדים אלא גם את צאצאיהם של המעוולים ושל העדים הפסיביים. זהו סיפורה המורכב של האנושות. הטוטליות של קריסת התרבות בשואה, גם היא לא ניתנת להקפה במבט אחד, אלא מחייבת מגוון זוויות ראייה, ידע ומיני ניסיון רבים ושונים כדי לנסות ולהבינה.
***
עם היענותו של מכון ון ליר להקמת קבוצת המחקר, הזמנתי לקבוצה משתתפים בני שלושה דורות, ממוצא, מרקע אישי ומרקע מקצועי שונים: היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי ספרות ואמנות, אוצרים, אנשי מדע בתחום מחקר המוח והפסיכואנליזה, ואמנים־יוצרים מתחומי אמנות שונים. עם חלקם כבר שיתפתי פעולה בעבר, ואחרים הפכו לחברים קרובים לדרך. יחד חקרנו במשך שלוש שנים וחצי – 2012-2015 – את הזיכרון מהיבטים מדעיים ואמנותיים, את הזיכרון האישי ומולו את הזיכרון הקולקטיבי, ואת דרכי העברת הזיכרון מדור לדור. ובמקביל ריחפה תמיד השאלה מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה, וכיצד ניתן לעצבו מתוך אחריות מוסרית וכקריאה לחיים.
***
השאלה מהו זיכרון, וכיצד ראוי לעצב את זיכרון השואה, פגשה כל אחד מחברי הקבוצה בלב מחקריו ויצירתו, והשפיעה על הדרך של כל אחד ואחת מאִתנו. שאלות אלו ממשיכות וימשיכו להעסיק את האנושות. הקולות שבספר מזמינים את הקוראים להציב את השאלה לעצמם, להפוך אותה לדרך לנקיטת עמדה ולאחריות כלפי הזולת מול האתגרים של עולם משתנה. השואה הייתה השמדת האדם האחר, האדם כאחר, אך הלכודים במלכודת המוות ומנגנוני הרצח נאבקו עד כמה שניתן על הישרדותם הפיזית ועל שמירת צלם האדם שלהם. יהודים מסרו את נפשם כדי לסעוד את אחיהם, והחסידים מבין אומות העולם לא נותרו עומדים מהצד אלא הצילו חיים מתוך סיכון קיצוני להם ולקרוביהם. בלב האופל והרוע זהרו הטוב והאהבה, כדברי אהרן אפלפלד שהנחו אותנו. לו יהא זיכרון השואה לזיכרון של מאבק על האנושיות גם מול הרוע, ויהפוך מצפן להתחייבות נמשכת לכבוד האדם באשר הוא אדם. פניה המורמות של פאני חיים, בכי כר השילוחים שביאנינה, תובעות זאת מאִתנו."