"אשה שחורה" – השליחות לסנגל

בוקר אחד, בחורף, הטלפון צלצל. קול רך של אשה. שואל האם אהיה מוכנה לצאת, בסוף האביב, בשליחות ישראל לכנס בסנגל. לא ממש ידעתי איך להתחיל את בוקר הכתיבה, שלא לדבר על נסיעות בסוף האביב, ועוד למקום, שאם להתוודות, לא יכולתי להשבע איפה בדיוק במערב אפריקה הוא נמצא. אך כיוון שהטלפון היה מדפנה גולן, מנהלת המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ, עניתי בטון דיפלומטי. ביקשתי חומר רקע על סנגל ועל אותו פורום בנושא: "תפקיד ותרומת העיתונאים, הסופרים והמול"ים לפיתוח תרבות השלום", והבטחתי לשקול. שמועות ראשונות על הכנסת האורחים האגדית של בני סנגל, ועל המוסיקה, הספרות, והשירה העשירים שלה גמלו את ההחלטה. הגיעה רשימת המוזמנים לפורום. שורה ארוכה של מדינות אפריקה השחורה. המדינות החוץ אפריקאיות היחידות: צרפת, ששלטה בסנגל עד שנות השישים, וישראל. מסרים שהגיעו מהשגריר בדאקאר דיווחו על תשומת לב רחבה להזמנת ישראל, על רקע חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ארצות אפריקה השחורה ב- 1995, אחרי למעלה מעשרים שנות ניתוק בלחץ העולם הערבי. מקצועיות הטיפול בביקור בירושלים ובשגרירות בסנגל, היו ביטוי להכרה, נדירה בקשרי החוץ הישראלים, במקומו של השיח התרבותי בהעמקת יחסים בין יחידים ומדינות. אני מצידי התחלתי להכוונן אל אפריקה. בפריס, בחנות המתמחה בכך, הצטיידתי בספרי מחקר, ובעיקר בספרי שירה ורומנים סנגליים. בינהם יצירותיהם של נשיא סנגל הראשון, המשורר ליאופולד סדאר סנגור, הסופרות מאריאמה בה ואמינטה סו-פאל, הסופרת הפמיניסטית הנועזת, קן בוגול, ואיש הקולנוע והסופר אוסמאן סמבן. מה שקשור להכנה הפנימית, היא התנהלה על פי חוקיות משלה. נשלחתי לכנס כסופרת, כבמאית, אך ידעתי שאני נוסעת, לראשונה בחיי לאפריקה, גם כאשה, כאם. אולי היה זה זכר שמלת ההריון בצבע האינדיגו שקניתי לפני שנים אצל תופרת מחוף השנהב, בהערצה ליפי הפריון של נשות אפריקה. ואולי היה זה הביקור הדמיוני באפריקה שבועות לפני נסיעתי. מאיזה מקום עמוק, "אפריקאי", פרץ אל הדפים ספור קצר ובו מיתוס נשי קיצוני, שלתדהמתי, מצאתי לו הדים ממשיים בהתנסויותי בסנגל.

ייחודו של הפורום היה במעבר בין קולותיהם של אנשי תקשורת וחוקרים לאלה של משוררים וסופרים. מרשימה במיוחד היתה ההקשבה האמיתית לקולו המורכב, הפרטי, המוכיח או המנחם של היחיד, של המשורר. קול שבאפריקה עדיין לא נרמס תחת שיקולי שוק או רייטינג. החלום, הזכרון, רגע החיים האישי כערכים ללא מרכאות, ללא מניפולציה.

ואז, ההגעה עם לילה לדאקאר. לרחש האוקיאנוס החשוך ממרפסת החדר, למראות בוקר ראשונים של מדרכות מלאות אדם, מוניות רעועות. והכניסה לאולם ישיבות צפוף, דרוך, מעורב. "הפורום למדיה ולתרבות". חסות של הנשיא, נוכחות של שרים, כיסוי תקשורתי מתמיד, ומטרה לצאת בסיום עם "אמנת דאקאר" ובה המלצות לפיתוח "תרבות השלום". ודיונים, חריפים ביותר מעצם מקום קיומם: אפריקה. יבשת המשוסעת במלחמות אחים וטיהור אתני, הרחק מתודעת העולם המערבי. עולם המסתפק, בדרך כלל, במס שפתיים, כדי לחפות על גריפת רווחי אוצרות טבע ומכירת נשק, אחרי מאות שנים של סחר עבדים ושיעבוד קולוניאלי. אפריקה העומדת מול אלימות גוברת בסיירה-לאון, באנגולה, מול שלטון מושחת, רעב, עוני, מגפת האיידס. אפריקה הנאבקת על ייחודה ועצמאותה מול הקולוניאליזם המערבי המודרני: הכלכלה והתרבות של הכפר הגלובלי. הצעות, ויכוחים סוערים, בוקעים מתוך בירת סנגל, אחת מחלוצות הקידמה ביבשת. ייחודו של הפורום היה במעבר בין קולותיהם של אנשי תקשורת וחוקרים לאלה של משוררים וסופרים. מרשימה במיוחד היתה ההקשבה האמיתית לקולו המורכב, הפרטי, המוכיח או המנחם של היחיד, של המשורר. קול שבאפריקה עדיין לא נרמס תחת שיקולי שוק או רייטינג. החלום, הזכרון, רגע החיים האישי כערכים ללא מרכאות, ללא מניפולציה. ייתכן ואלו עקבות חותמו של נשיא סנגל הראשון, המשורר סנגור על מונחי התרבות של ארץ זו. וייתכן ואלו פניה של האנושיות העמוקה בה מתייחדת אפריקה. אותן עוצמות רגש ואמפתיה, שבהקשר הנוצרי של דרום אפריקה, היו הבסיס להקמת "הועדה לאמת ולפיוס" על ידי הקרדינל, דסמונד טוטו. האמונה שבכוחם של וידוי פומבי ועימות פנים אל פנים, בין מבצעי האפרטהייד ובין משפחות קורבנותיהם, להביא מרפא לנפש היחידים והאומה. בפורום למדתי על תפקידה המיוחד של התקשורת ביבשת השחורה. בצד האחריות – ומתוך סיכון אישי – לדווח על גילויי האלימות והסבל, ממלאת התיקשורת תפקיד חינוכי. העיתונות הכתובה, הטלוויזיה, ומעל כולם הרדיו, המגיע אל האוכלוסיה הכפרית, האנלפביתית. בסנגל, הקמתן של תחנות רדיו פרטיות היתה פריצת דרך בביסוס הדמוקרטיה, וכלי לפלורליזם תרבותי, בנתינת פתחון פה לקולות המאזינים, לשפות המקומיות, כמו הוולוף, בצד הצרפתית הרשמית. בועידת-טלוויזיה שנערכה בין דאקאר וואשנגטון, זומנה לי תובנה טריה לגבי האימפריאליזם הכלכלי והתרבותי האמריקאי, אשר מאפריקה נחשף בבוטות יתרה. מזכיר המדינה לשעבר לעיניני אפריקה, הרמן כהן, ביקר תחילה את וושינגטון, על התחמקותה, (הפרובלמטית, בלשון המעטה), מהעברת סיוע למוסדות האו"ם, בעודה נמנעת ממעורבות ישירה במאבק במצב הלוחמה באפריקה. אולם, משהגיעו הדברים להבט התרבותי, הגיב כהן באותה אינטרסנטיות חד-צדדית. תחילה קרא ל"גיוון תרבותי" כתנאי לכינון שלום בעולם, בניסוח פוליטיקלי-קורקטי למהדרין. אך באותה נשימה ממש הציע את ההגמוניה העולמית של תרבות הבידור האמריקאית כביטוי האולטימטיבי והנאור ל"גיוון תרבותי".

לרגעים, תוך כדי הקשבה, נדד מבטי אל הספינות בנמל הנשקף מהחלונות. לרגעים עלו בי מראות הרחובות. הדוכנים העמוסים סלי קש, בדים, צחוקם של המתגודדים בצל, החיוניות של דאקאר, שהלכה ודבקה בי. ולרגעים הפלגתי במחשבותי מאפריקה חזרה לארץ. מול יבשת מרובת עמים, המכונסים יחד במדינות שגבולותיהן המלאכותיים נקבעו על ידי הכובשים האירופאיים, ומסנגל, בה איסלם מתון הוא דתם של 95% מהתושבים, מצאתי את עצמי מהרהרת, בפרספטיבה אחרת, על הסכסוך הערבי ישראלי, על מתח בין מזרח למערב, על גורלן של תרבויות קטנות במציאות גלובלית, ועל סוגיות השייכות למציאות הפוליטית, חברתית ואמנותית בארץ. המסע, כנציגת ישראל, חשף אותי לתחושת הידידות ושותפות הגורל שחשים אנשי אפריקה השחורה לעם היהודי ולישראל. יחס יוצא דופן מול משקעי הזכרון של שלטון קולוניאלי ושל סחר ושעבוד עבדים, המעיבים על מגעם עם לבנים אחרים. יחס העומד בניגוד חד להתנכרות לישראל של מרבית האינטיליגנציה במדינות ערב. ואפילו חברי המשלחת הצרפתית, אנשי תקשורת ברובם, מהם ציפיתי ליחס השגרתי לישראל הקולוניאליסטית – אותה פרויקציה של המשעבדים מאתמול, המכתיבה, בדרך כלל, את מונחי ההתיחסות לסכסוך במזה"ת – אפילו הם נסחפו לאהדת המארחים. אנשי הרוח האפריקאיים, איתם נפגשתי, הכירו היטב את בעיותיה של ישראל, החל מפרטי הסכסוך הישראלי ערבי וגמור במצוקת הקליטה של יהודי אתיופיה (איתם הם מזדהים בגאווה). ויחד עם זה היתה אצלם הערצה לעם היהודי ידוע הסבל והרדיפות, שבנה לעצמו מולדת, צבא וכלכלה מודרנית, ובעת ובעונה אחת מנסה לשמר את ייחודו התרבותי והלשוני. קוסי גאנו, משורר בן טוגו, התישב לידי בארוחה, ופתח בתיאור נרגש של החודש שעשה בארץ. מסע פרטי, בו ביקר בכנרת, בירושלים, וניגן בטם-טם בכנסיה באבו גוש. היה בדבריו געגוע אל מה שהוא כינה: השורשים היהודיים הקדומים של אפריקה בערש התרבות המשותף, במצרים. חיפוש מפתיע של זיקה ליהדות, ששב והידהד במפגשים השונים. בצניעות, בבושה, הראה לי את ספר שירי הילדים שלו. שירים צלולים, רוויים בהדי ספרות עממית, כשירי הילדים של לורקה. ולרגע חשבתי לעצמי האם יוכלו יום אחד ילדי ישראל לשמוע לפני השינה את שיריו של קוסי גאנו על הירח העולה מעל בקתה בה ישן ילד, שצפרים ונמרים מרדימים אותו בקולה של אימו. אחרי הצהרים בסדנה לסופרים צעירים, או בעצם, לסופרות צעירות ביותר, שהתבקשו לכתוב סיפור ילדים, היה קוסי גאנו בין הסופרים האפריקאיים שישבו במעגל קטן עם הצעירות, והפליגו לויכוח עקרוני. האם בכתיבת סיפור ילדים יש להקפיד על "טוהר" הצרפתית, למרות שרוב ההורים מדברים עם ילדיהם באחת מהשפות המקומיות. האם לכתוב בהן, להביא מהן הדים לצרפתית. ואיך לשקף את המסורת העשירה של ספרות בעל פה. העברית על שכבותיה, וריבוי לשונות היהודים ומסורות הסיפור העממי, קרבו אותי לדיון. אך מעל הכל הירוו את האווירה החום האנושי ומיצי הפירות הצבעוניים. המיץ הצהוב של פרי הבאובאב, האדום, של פרי הדומדמניות המקומיות, והירוק, הרענן במיוחד, מפרי, שבמאמץ משותף הוגדר בפני כ"סוג של חבוש".

המסע, כנציגת ישראל, חשף אותי לתחושת הידידות ושותפות הגורל שחשים אנשי אפריקה השחורה לעם היהודי ולישראל. יחס יוצא דופן מול משקעי הזכרון של שלטון קולוניאלי ושל סחר ושעבוד עבדים, המעיבים על מגעם עם לבנים אחרים. יחס העומד בניגוד חד להתנכרות לישראל של מרבית האינטיליגנציה במדינות ערב.

כשביום השלישי הגיע מועד הרצאתי, "לשמוע ולהשמיע את קול האחר – לקראת שלום רב-קולי", ניסיתי לדבר מתוך מה שנחשף בפני כנקודות השקה בין ההויה היהודית-ישראלית, על משקעי העבר וקשיי ההווה, ובין המציאות האפריקאית. ביקורי ב"בית העבדות" שבאי גורה מול חופה של דאקאר, חיזק אותי לדבר אישית, כבת לניצולת המחנות. בשעה שבקומה השניה חיו ברווחה סוחרי העבדים האירופאיים, נמקו במכלאותיו של "בית העבדות" אלפי שחורים כבולים בשלשלות, שנזרקו מבעד ל"שער ללא-שוב" אל בטן האניות, ואל חיים של עבדות עולם. על קיר הכניסה של הבית, המשמש כאתר הנצחה, חקוקה הכתובה: "דכאו של אפריקה". מתוך שותפות הגורל של עבדות, רדיפה והשמדה, יכולתי לחלק עם המאזינים את חרדתי מפני הגלגול המודרני המזוויע של המלחמה: רצח העם והטיהור האתני. מלחמה שביסודה שלילת הזהות של "האחר" והדחף החולני להשמדה טוטלית שלו. או את הדאגה על כך שאיימי מלחה"ע השניה, לא רק שלא גייסו את העולם להתמודדות ראדיקלית עם הרוע, אלא הביאו לבנליזציה של תהליכי ההשמדה והתגובה עליהם, מראשית המאה העשרים ועד למלחמות הטיהור האתני ברואנדה או ביגוסלביה לשעבר, בסופה. בדברי ניסיתי לטעון שהמאבק בדחף האנושי לדמוניזציה ולדהומניזציה של "האחר", והמאמץ לקבלתו ללא איום, ייתכנו רק על בסיס של קבלת "האחר שבעצמי". זכרון הסבל או התרבות, של היחיד או של מיעוטים, המודחקים והמושתקים בכח הקולוניאליזם, המודרניזם, או הפאנטיות. כקול חתרני וראדיקלי כנגד המלחמה הצעתי לסיום את קולה המושתק והמודחק של האשה, ובמיוחד את קולה של האם. קול שכיום, על רקע המהפכה העולמית במעמד האשה, עשוי אולי, לראשונה, להשמע ולהשפיע. היו אלה שיחותי האישיות עם נשות סנגל, שיחות עם סופרות, חוקרות, עיתונאיות, במאיות ביוזמתו של השגריר, דורון גרוסמן, בצד שיחותי עם מוכרות, עם תלמידות, עם עובדות סוציאליות, שהפכו לגבי לאפשרי את הדיבור בשם הקול הנשי. הן שהובילו אותי לצטט את התנסותי. החרדה המשתקת שחוויתי כאם לשתי בנות פעוטות בלילות ההפצצה הראשונים של מלחמת המפרץ. התנסות שלימדה אותי, על בשרי, שהדחף האינסטינקטיבי הראשון של האם ברגע המלחמה הוא לגונן על התינוק, על הילד. דחף המשותף לאמהות משני צידי המתרס הלוחם. דחף, שכשהוא מקבל הד ציבורי, כתנועת "ארבע אמהות", בכוחו להשפיע על שינוי דימוי החייל והמלחמה בדעת הקהל, או על מהלכים פוליטיים, כזירוז יציאת צה"ל מלבנון. ייחודו של הכנס איפשר לי, לבסוף, להתחמק מההצהרתיות הבלתי נמנעת של "הרצאה" אל הקול הספרותי, לדפים הראשונים של הרומן פרי עטי, "השם", ולקול מלא הסתירות של אשה מתפללת. בתגובותיהם בדיון, הגברים, וביניהם קצין בדימוס ששרת בצבא השלום של האו"ם בדרום לבנון, הזדהו כ"בנים לאמהותיהן". לפני נעילתו של המושב התרחש אירוע מפתיע, שהעיד על עומק הרגש של אנשי אפריקה ליהדות ולישראל, והקשור להיותי שומרת שבת. עובדה, שדווקא בחוגי התרבות בארץ, הופכת אותי, לעיתים קרובות, ל"אחר" מובהק. למשתתפי הפורום תוכננה צפיה בהצגת תיאטרון בערב שבת. הסברתי למארגנים שאשמח לראותה, אך כיוון שאיני נוסעת בשבת, אגיע לתיאטרון ברגל. המארגנים הגיבו במבוכה. לדבריהם התיאטרון נמצא במרחק של יותר משעה הליכה, בצד השני של דאקאר. אחרי התיעצות קדחתנית שבו אלי עם הצעה נלהבת. הם יארגנו לי עגלה או אפילו סוס, וכך לא אאלץ לנסוע במכונית. אבל גם אמצעי תחבורה אקזוטיים אלה לא היו כמובן פתרון של ממש. את סיכומו פתח יושב ראש המושב בתיאור של אותו דיון בענייני השבת, וסיים בהכרזה נרגשת: "מחר בערב אני אבוא, ואצעד איתה ברגל!" בעיקבותיו קמו הנוכחים והכריזו האחד אחר השני, שגם הוא או היא יבואו לצעוד איתי. לו הייתי בעלת אופי של גורו, או של הרבי מלובביץ, ולו הצגת התיאטרון היתה מפתה באמת, הייתי ודאי מוצאת את עצמי חוצה בערב שבת את רחובות דאקאר בראשה של "צעדת השלום והשבת". גם את הראיון הארוך, במשך שעה, ברדיו "סוד אף. אם", שנדחה מטעמים דומים למוצאי שבת, פתח המראיין בהסבר מיוחד על השבת. לרגע נדמה היה לי שנקלעתי לאחת מתוכניות "מלווה מלכה", המשודרת הפעם מקפה "מטיסאקאנה" ולקהל שחור.

את הביקור בסנגל חתמה פגישה עם הסופרת המרכזית אמינטה סואו פאל, שהרומן שלה, "שביתת המוכים", מעלה בחריפות ואירוניה את בעית הנשים בחברה פוליגמית, ואת שאלת הקבצנים – מקבלי הצדקה על פי המסורת האיסלמית – הממלאים את רחובות דאקאר. בארוחת הצהריים הלבבית בביתה סיפרה על ההתנגדות הראשונית לכתיבתה המשלבת קטעי וולוף בצרפתית. הקשבנו לרשמי ביקורה הראשון של סואו פאל בארץ בכנס של סופרים פרנקופוניים, שלדבריה, שיאיו היו התפילה במסגד אל אקצה, וההנאה מטעמו של האבטיח הישראלי. וחתמנו עם טעמם הבלתי נשכח של פירות המנגו שנקטפו בגנה, (איך אפשר אחר כך עוד להתפעל מאבטיח?), ועם הקראתה הספונטנית של אמינטה סואו פאל את השיר שכתבה לזכר אמה. היא העבירה בינינו ציור ישן, ובו דיוקן של אימה: אשה כהה במיוחד, עזת סבר, שפניה המרובעות נתונות בשביס מהודק, המדגיש את קלסתרה המוצק ואת מבטה החודר, למוד המאמץ והסבל.

אבל הנסיעה לסנגל לא היתה כפי שהיתה ללא המפגש עם חופי האוקיאנוס האטלנטי הלוחכים את חופי דאקאר, עם נמלי הדייג, עם אגם המלח הוורוד והבקתות המחודדות שעל גדותיו, או עם המראה המכושף של יערות הבאובאב. ללא המפגש המתמיד עם תושבי סנגל הגודשים את הרחובות, את השווקים. הפותחים בשיחה, בצחוק. המציעים למכירה כל מה שרק ניתן להעלות על הדעת, החל מקופסאות גפרורים ופירות מנגו וגמור בקלטות או במאווררים על רגל גבוהה. ללא צלילי המוסיקה הממלאים את האויר יומם ולילה. תיפוף על ארגזים בשוק, הלמות תופים. קולות השירה, של גברים של נשים. צלילי הפרוטוגזית, הקריאולית, הוולוף, במקצביהם השונים, המסעירים את הדם, כל אחד בדרכו. צלילים הבוקעים מגרונותיהם של הנאספים על המדרכות, ממקלטי הרדיו שבחנויות הפתוחות, מרמקול בחצר פנימית, מקלטות שמוכריהן סובבים ברחובות.

אך שיאה של הנסיעה לגבי היה המפגש עם הנשים הסנגליות. נשים מדהימות ביופין, בהידורן הטבעי, ובאיזו קרינה מפעימה. כולן, סופרות או פועלות, סוחרות תכשיטים, או פושטות יד, ניחנו באותו צעד טופף, קל, מלכותי, בו הן חולפות, נושאות את גופותיהן הגבוהים, מלאי התואם, ועליהם אחת מאינספור הגירסאות של שמלות הבובו עזות הצבע, של קישורי הבד הכרוכים במרום הראש, מוקפים בגדילים, ככתר. ידידותי עם ניאנג אומי פאו, אחת מדיילות הפורום, מוכרת בבוטיק בשאר הימים, יפהפיה ואם לשלושה ילדים, זימנה לי שעות של צחוק ברחובות דאקאר ושווקיה, ו"מרדף" אחרי בן דודה, החייב לה כסף על בד משי שנתנה לו בשביל שמלה לאישתו. כשהגענו אל בית המסחר לכלים חד-פעמיים בו הוא עובד, התחבא בן הדוד בבית השימוש, מפחדה של אומי, הנושה, וסירב לצאת, למרות קריאותיה, וקריאותיהם של חבריו לעבודה. "מה אתה עושה שם?" "אני קורא עיתון", התנהלה בוולוף השיחה לקול צחוק הנוכחים. עד שיצא וניסה להתחמק מידיה של אומי. "הוא עוד פעם לא החזיר לי את הכסף", סיכמה באכזבה ובצחוק כשהתרחקנו. חוויה בלתי נשכחת חיכתה לי בשבת אחר הצהרים, בביתה. אחרי שהוצגתי בפני זקנות המשפחה, ועשיתי הכרה עם בעלה וחבריו, ששיחקו קלפים בחדר גברים נפרד וסגור, הובלתי אל החצר, בה נערך ריקוד הנשים, ה"מאלאח". חצר צרה, בין גבוב של ביתנים, של בתים נמוכים וגבוהים. בפינה התמקם הדי.ג'יי. עם סוללת הרמקולים, ששכירתו מומנה מקופת הנשים המשותפת. סביב סודרו כסאות פלסטיק לבנים. ואז לבד, בזוגות, הגיעו הנשים. לבושות בשלל ססגוני של שמלות מסורתיות, של חליפות מערביות, של ג'ינס הדוק. צעירות מאוד, צעירות פחות. נערות, אמהות. לוחצות את ידי היושבות. תורמות לקופה המשותפת. מתישבות, מפטפטות, צוחקות. מעל למעקי הגג של הבתים הגבוהים, התלויים מעל לחצר, בצבצו פנים של נשים נוספות, משתתפות מרחוק. עד ששם הדי.ג'יי. את המוסיקה הקיצבית. אחת אחת קמו הנשים ופתחו בריקוד סוער, מהמם. מפשילות בתנועה אחת מהירה את שמלותיהן, את החליפות המערביות. מגלות אזור חלציים מרושת, ארוך, סביב אגן הכרוך בשפע מחרוזות המצלצלות בריקוד, וירכיים של אש ושל מים. מציתות את החצר בריקוד משוחרר, רווי ארוס, מעורטל עד העומק. ריקוד שעינוג וצחוק מעורבים בו, מציתים ומרגיעים זה את זה. ריקוד נטול מתח פיתוי, הרחק מעיני גברים. ריקוד שכולו הסתודדות בין נשים. נעמדות מול אחת היושבות, רוקדות למולה, אליה, מערטלות לעיניה את סודן, ושוב נישאות במקצב. מגלות זו לזו, בשפה שכולה גוף, את מה שנחייה בחדרי חדרים. התשוקה, הכאב, הצחוק המתריס. ריקוד שכולו גילוי חוגג של נשיות עזה, קמאית ומלאת שמחה. ריקוד נוגע ללב עד דמעות של נשיות, שלא ראיתי כמותה עד אותו יום.

כן, הגילוי העמוק שלי במסע לסנגל היו הנשים, האמהות, הנערות. הן, ראשי המשפחות בחברה הפוליגמית, בה הילדים מזוהים עם אימם, מחלקים את גורלה, ונשמעים לקולה המוכיח. קול הלב, המוסר והצדק חסר הפשרות. כמו ב"ועדה לאמת ולפיוס" בדרום אפריקה, בה האמהות או האחיות השכולות של הנרצחים, הן הסמכות אליה פונים רוב האשמים בביטויי החרטה, בבקשת המחילה. הן, העוברות ברחוב, וצעדן המעכס קלות מותיר שובל של דינדון מחרוזות המותניים. הן, הנושאות בטבעיות מרהיבה את קרינת הארוס, שכל הוויתן אומרת עונג עליז ובוטח.

לפני פרידתי מסנגל התמסרתי לגלי האוקיאנוס, נישאת בזרועותיהם בשעת שקיעה. האוקיאנוס הכחול, הזוהר, גם הוא סוג של מאהב סודי הממתין במפרצי סנגל. אך את הביטוי לעוצמת התרגשותי מצאתי בשיריו של ליאופולד סדאר סנגור, בספרון הדו לשוני, "טוטם", שנתן לי השגריר מספרייתו. מבחר תרגומים בהוצאת עקד משנות השישים כנראה (לא מצוינת שנה). צרפתית עשירה, חדשנית, בה מודרניזם לירי הוא עלה תאנה על חלצי הצעקה האפריקאית. צעקה הפורצת מגרונות הגברים השחורים. גולים, מחפשים את זהותם ואובדים בבירות המערב, טמונים בבתי הקברות האנונימיים של חללי מלחמת העולם הראשונה. קול הגבר האפריקאי, המגיע למרום צליליו בתשוקה הקרועה, האינסופית, לאשה השחורה, סודה של אפריקה:

"…אפריקה היתה כאן, מעבר לעינו הנכריה של יום," – מהדהדות השורות ב"ים תיכון" בתרגומו של אהרון אמיר, "… עד לספון התחתון, מקום שם היתה הצעירה – שנגאלה מרבעי-עיר ומרחובותיהם הצרים/ שנגאלה מפסיעות הטנגו האחרונות ומזרועות הרקדן שלה – חולמת, לשפת התעלומה, על יערות גבריי-ניחוח ומרחבים לא ידעו פרח."

והקול שנשא אותי בטיסה הלילית, באותו מסלול בו טס גם סנט-אקזופרי במטוס דואר-האויר, מעל לאפלת הסהרה ולאורך חופי דאקאר, לא היה זה של הנסיך הקטן, הלבן, השברירי, שבימי שהותי בסנגל צוינו מאה שנים להולדת מחברו, אלא, שוב, קולו השר של סנגור בשירו הרחב, "אשה שחורה" (בתרגומו של אריה לרנר): "…אשה ערומה, אשה שחומה!/ פרי בשל שבשרו דשן, שכרונו האפל של יין שחור, שפתים המרנינות שפתותי,/ ערבה זכת-אפקים, רוטטת בלהט ליטופיה של רוח קדים,/ תוף מגולף, טם-טם מתוח, גונח תחת לחץ אצבעות המנצח.// …אשה ערומה, אשה כהת-עור! …בצל שערך מתבהרת אימתי החשיכה משמשות עינייך הקרובות.// …אשה ערומה, אשה שחורה! /אני שר שיר-מזמור ליופיך החולף, להנציח דמותך ומראייך/ בטרם יהפכך גורל קנאי לעפר ואפר – לדשן בם את שרשי החיים."

כן, הגילוי העמוק שלי במסע לסנגל היו הנשים, האמהות, הנערות. הן, ראשי המשפחות בחברה הפוליגמית, בה הילדים מזוהים עם אימם, מחלקים את גורלה, ונשמעים לקולה המוכיח. קול הלב, המוסר והצדק חסר הפשרות. כמו ב"ועדה לאמת ולפיוס" בדרום אפריקה, בה האמהות או האחיות השכולות של הנרצחים, הן הסמכות אליה פונים רוב האשמים בביטויי החרטה, בבקשת המחילה. הן, העוברות ברחוב, וצעדן המעכס קלות מותיר שובל של דינדון מחרוזות המותניים. הן, הנושאות בטבעיות מרהיבה את קרינת הארוס, שכל הוויתן אומרת עונג עליז ובוטח. נשות סנגל, ובראשן בנות הוולוף, ששום מנהג קדום ושום דת לא העזו להטיל מום בגופן, להעיב על נשיותן. ואולי, על פי שיעורן של נשות אפריקה, שמו האחר, האמיתי, של הפורום בדאקאר צריך היה להיות, ובטון של תקווה: "תפקיד ותרומת הנשים, האמהות והאחיות לפיתוח תרבות השלום." בינתיים, נותרו המפגש עם ה"טראנגה" הסנגלית, אותה מידת הכנסת אורחים מופלגת, והשיחה העשירה עם אפריקה. שיחה שכיהודים, כישראלים, היא נושאת עימה הד מיוחד. ושיעור חשוב.