טרוולוג: מסעות ל"גולה"

הקדמה

הקריאה ב"גולה" נעשתה תוך כדי מסע. המסע שלי מול המסע בגולה של פרדריק ברנר. וככל מסע, לפחות על פני השטח, הרצף נע בכיוון מסוים. מבעד לחלל, לזמן ולאירועים שהתרחשו אז. מתוכם הוא מפליג על גלי הזכרון אל זמנים ומקומות אחרים.

המסע הנוכחי התרחש באוגוסט 2001. מאז, לא הכנסתי שינויים בטקסט. גם לא לאור אירועים שהתרחשו אחר כך. הותרתי את קטעי הכתיבה כצילום, הנעשה בחד-הפעמיות של פתיחת הצמצם. מבטו של הקורא או המתבונן הוא הפורש את שכבות העתיד מתוכו. 

*

בפסח 2001, "בסוגרים" (בית קפה בשם זה, בירושלים), הזמין אותי פרדריק ברנר למסע לגולה, ל"מצרים". אל בני משפחה איתם כבר זמן רב לא נפגשתי. פוקד כאמרגן, כמין שליח ציבור סמכותי. תובע שאעזוב את מסתור הסוגריים – שורות השיר, המרחק, המבט מעזרת הנשים.

תמיד היו לי קשיים עם קרובי משפחה. נמשכת אליהם וחומקת. בפחד להיבלע בחיבוק הקרוב-זר, בארובת הזמן "היהודי", ברחש של זקנים וכסתות ובתים ב"גולה" – "ולא נודע כי בא אל קירבם פרי ביטנם".¹ וגם עכשיו, אני נרתעת: הרי לימדו אותנו האגדות שבעומק הסוגריים נפתחת דרך ללא-שוב.

אבל אולי הפעם, אני מנסה להתנחם ביני ובין עצמי, יהיה זה מסע מוגן בריחוק של דפי אלבום, בלי ריחות, או צעקות, או הזמנות לחתונות או לבר-מצוות. לא, אני מודה, הריחוק הוא רק אשליה. הנה, כבר הכעס, העולה בי על מסגרות הצילומים, הכולאות את הפנים הניבטות ב"גולה" פוסט-מודרנית מיוחצנת, מסגיר קירבה שלא שיערתי.

ובמחשבה נוספת, אולי האלבום הוא הדרך של פרדריק לומר, "כל ישראל ערבים זה לזה"? דרכו שלו לאסוף מין קהילה, שברירית, קרובה-רחוקה?

*

ופתאום, הפיתוי להפוך שוב לילדה. להתיישב אצל הדודים והדודות האלה, שכמעט שכחתי על קיומם, צצים פתאום כמו מחלום. להתיישב אצלם בפינת החדר, בגומחת הקיר בוואדי עמלה. לינוק את הריחות, את נעימת הקול, את מה שהם מספרים בתנועת יד, בתקתוק מטוטלת של שעון, בתחתית סיר שדורות של נשים בחשו בו את הנזיד הכשר.

[1]

מהצילום קרב אלי גופה ארך הגפיים של האשה בחיק הגומחה. יעלת מדבר המשעינה אל הקיר את קיפולי גופה. נותנת את עצמה ממרחק. משקיפה על המצלמה מתוך התחום השקוף שסביבה. מסוככת על חדרי החדרים של רחמה. מקור האומה. 

גופה הפתוח והמסוכך של האשה – נטולת השם – בוואדי עמלה.

מזהה בה את תנועותיי. התרווחות הגוף, הנח מול המצלמה. בת דמותי השחומה. קולה מתנגן בי בצליליו הגרוניים, העזים, בהמיית האנחות, זעקות העונג, הכאב, מחנק השמחה.

שפתיה חשוקות. "קול באשה ערווה". קול הערווה שבו נכתב פירוש הנשים.

נושאת עיניה, כרחל הממאנת להינחם.

רגלה נכונה לדרך.

ידיה היפהפיות, החטובות בעמל, אוחזות בי, משלחות אותי למסע.

[2]

התמונה של גרמניה / ברלין

[8 באוגוסט 2001. במטוס. בדרך לאוסטרליה, לפסטיבלים של סופרים, בשליחות משרד החוץ הישראלי. שבע עשר שעות של רחיפה אפלה אל קצה הלילה. למסע הזה לקחתי את הכרוניקה של צילומי "גולה"]

תמונתם המתרחקת של אבא ואמא על רציף הרכבת בהאנובר:

אותן המזודות ורכבות
נושאות אור הסקה ואד סיגריות אל הלילה

נמשכת הנפילה של חֹשֶך אל תוך חֹשֶך

כל כך שקופים עמדו בתחנה
ותהומות של מָוֶת מציפים את גדוֹתָּם

כיצד אֶלפֹּת שנית את ידיות כְּלֵי המסע

מתוך "אותה שעה", 1981

תמונה מחוץ לאוסף. מאוחרת. מעבר למסך הברזל של ההדחקה. בחיפזון השיחה "בסוגרים" לא זכור לי מי האיש המסיט את עיניו מהמצלמה. ואולי אני מסיטה את עיניי ממנו, מההבהוב הנפער בינו והעדשה, מבליח את מצולות הזכרון בפריסקופ של אישוניו.

הדף מחולק לשניים, יחידי באלבום. מבט הגבר מופנה מהפסים והלאה. או אולי מופנה אל הפסים והלאה. כמו מבטה של אמא, שהיה נקרע פתאום, באיזשהו הווה חסר כל קשר. אולי לא קיפלתי את הבגדים בארון והיא נתקפה כעס. אולי טרפה ביצה, והתנועה שאבה אותה אל הביצה שבחשה בסתר, כדי להגניב אותה לגיטו בשביל מארק. הביצה הבחושה בסוכר, "גוגל מוגל", שלא גוננה עליו מהזרועות שדחפו אותו למשאית הילדים לאושוויץ. עיניה פעורות כמו לוע של הר געש. פולטות לָבָה רכה כל כך.

המבט של הגבר מוסט מהפסים. כמו המבט של אמא המוליך אותי אליה בדרכי עקיפין,  בנדודים המאוחרים שלי על הפסים המובילים לשום-מקום, שלא מחזיק את הזכרון. ובכל זאת פוקדים להמשיך לנדוד, בצו עריץ, מהרחם, שהוטבע בכולנו, כל ילדי הניצולים. בכל אחד לחוד, בבדידות המוחלטת של הגורל. ועם זה בדמיון מצמית, אשר, בעל כרחנו, כולא אותנו יחד, מחדש.

המשיכה האובססיבית שוב ושוב, שם, בגרעין, להאבק ברוע. לנסות לעקור אותו מהעולם, מתוך עצמי. עד ביטול עצמי. הדחף לחמוס מנקישת המלתעות של רכבות בערפילי אירופה. את עיניו של הגבר השותק בתמונה, את מבטה הפעור לעד של אמא, את הלמות הלב הגואה במחשבה עליך:

האם לא תראה כי על ים של מות אני נשאת אליךָ
לא על הסטיכְּס – נהר אציל בתפת שיש
לא כארון הנוהג בַּרפסודה
על לחיי עוד נחו תלתלי האח שבמותו חייתי
נשימתו הרוח בשערותיי

האם לא תשמע בהד גרוננו את השקט
את הצעקה הלא מרפה הלא פוסקת
של הראשים
שמכסתם הותירה כף של יד
שאת חיינו לשה

האם לא תראה
הנה עומדים מאחורי פנינו קרונות
אשר נשאו אותנו
במסע קבוע מאי אז
הן צפירתם חפה לנו
עמוד עשן להנחותנו
עד לירכתי הרוח

מתוך "אותה שעה", 1981

[3]

אחרי ליל הטיסה מסן פרנציסקו לסידני, בכניסה למטוס מסידני למלבורן, על עגלת השירות של המחלקה הראשונה – ערימת עיתונים. כותרת לכל רוחב העמוד הראשון: "פצצה בפיצרייה בירושלים, חמישה עשר הרוגים, עשרות פצועים". "לא, גברת, את לא יכולה לקחת עיתון, הוא רק לנוסעי המחלקה הראשונה." במקום לצרוח אני מפנה אל הדייל את החיוך "הארי" שלי, שלאורך כל הדרך ל"אוסטרליה הלבנה" זיכה אותי ביחס מועדף, מסווה את הרעד, "אני רק אעמוד כאן רגע, כדי לקרוא". "בבקשה", הוא נענה מיד, חושב, ודאי, שברצוני לעקוב אחרי חדשות הספורט, או הכלכלה. ובעמידה, בעוד זרם הנוסעים עובר על פני, אני סוקרת מאובנת את המלים. עד הצילום: נערה על אלונקה, שותתת דם. הרי זאת!… המבט מתכסה באפלה. אבל, לא, הבחורה הזועקת מכאב על האלונקה, היא לא החברה הכי טובה של הבת הגדולה שלי, היא רק 'דומה לה'… שוב סובבים אותי אנשי הצוות באותה השתדלות מיוחדת, מציעים לי לעבור למחלקה ראשונה, לא מזהים שאני "אחת מהם, מהמסומנים". המטוס ניתק מהקרקע, מתחתיי היא כבר נשמטה.

במלבורן, בתור לבדיקת המכס. פקיד הרשות עוזר לי להשלים את הפרטים, שמילאתי בפיזור. גם מתבדח. לבסוף, לפני שאקח מידיו את הדרכון הישראלי, הוא מוסיף, "תודה רבה". בעברית! ושם, בתור למכס, מול הפקיד היהודי, התמוטטתי. פורקת מעלי את מסווה הבלונדיניוּת, לוחשת אליו בקול חנוק, "חדשות נוראות הבוקר…" "עוד לא קראתי עיתון",  "פיצוץ בירושלים", "כמה נורא…" נופלות פניו, כשעברתי לצידו במעבר הגבול הכפול. זה הגלוי של שלטונות אוסטרליה, וזה הסמוי, של הגולה. גבול בתולי לעד, לא מבותק בחותמות ודרכונים.

בטיסה ממלבורן לטסמניה. להתבולל אל תוך המרחקים? או, אולי כמו שרידי עשרת השבטים, להיטמע בין האבוריג'ינים, עד הגלות הבאה, לא בידי הבבלים, הרומאים, הערבים, הנוצרים או הטורקים, אלא בידי משלוחי האסירים מבריטניה, בסיפור הנמשך של יושבי הארץ והכובשים. אני מתבוננת בתמונה המבוימת, הפרובוקטיבית, של שיעור הבישול ביוהנסבורג. מאריכה מבט מול החיוך של ברנדה, שרוך היידיש או הפולנית זולג ממנו. רואה אותה קצת מבולבלת מכל השעה הארוכה של הכנת הקומפוזיציה לפני הלחיצה. אולי ניסתה לארגן מקום במועדון הברידג' של הקהילה, או בחדר הקידוש של בית הכנסת, ולא הסתדר. מישהו אמר לה שמועדון הצייד הישן פנוי. נו, מה אפשר לעשות? היא מחייכת במבוכה, משתדלת להיראות טוב – הרי הצלם המפורסם מפריס מצלם את הביזנס שלה. ובאותו הזמן יכולה לשמוע באוזניי רוחי את הגיחוך של פרדריק מתפאורת הגוויות המפוחלצות של האילים, הזברה, הג'ירפה וקרני הראם בחזית. שומעת אותו מנסח בראשו את השיפוט על היהודים המנציחים, כמו ציידים, את האפרטהייד, כופים על הנשים השחורות לבשל אוכל יהודי…

ואז נזכרתי בבדיחה על המסעדה הכשרה בניו יורק, שבה המלצר הסיני מגיש את הגפילטע פיש והמרק, ומדבר ביידיש רהוטה. היהודי שאוכל לא מאמין למשמע אזניו. הוא רץ אל בעל הבית, וקורא בהתפעלות: "איך זה מצאת סיני שמדבר יידיש כזאת?!" ששש!" משתיק אותו בעל הבית, "הוא בטוח שהוא מדבר אנגלית".

מה עולה בי מול הצילום המדהים הזה? ומהצד השני של הבדיחה? השיעור הנשי העתיק של "התנועות היהודיות", על שולחן הלישה, מול הכיריים. שיעור הנבדלות הראשונית. בהפרדה בין בשר וחלב, בפיזור גרגרי המלח לספוג את הדם מהבשר. בבחישה והלישה והטיגון והתיבול והבזיקה. כל מעשה החושב של "הטעם היהודי", טבול בטעמי המקום ונבדל מהם.

כל מה שדורות של מבשלות גויות ספגו במטבחי היהודיוֹת. הריחות, הטעמים, מקצבי השנה. ניקוי החמץ, כיסוי תבשילי הפסח במגבות בד לבנות בטרם החג, טיגון לביבות חנוכה במחבתות מבעבעות שמן. או החיפזון אפוף החרדה לפני הסעודה המפסקת בערב יום כיפור.

כל מה שחיו עם הנשים, גברות ומבשלות, זו לצד זו. אנחותיהן המשתרגות יחד. כל אחת ודמעתה שנטפה אל המרק. דמעות יהודיות, גוייות. מטביעות במליחותו את קשי יומן, את חייהן השתוקים.

וכל מה שהעבירו הן, המבשלות, אל הנשים, אל הילדים המתחבאים במטבח, "אצל המבשלת", בתחום הנשים, מעבר לגבול מרות האב. אגדות העם שחילחלו אל ילדותם. סיפורים מאוקראינה, או מבגדד, מערבות המפמס או משכונות השחורים שבקייפטאון.

ומה עשו אותן משרתות גויות כשבאו לגרש את בעלי הבית? כשראו את אחיהן פורעים בהם? בליל הבדולח, בפוגרומים, בפרעות? האם עזרו לארוז בחשאי, בחיפזון, בלילה? האם ליוו את בני הבית עם הסירים? האם עקבו אחריהם מהחלון? ואולי, כמו קתרינה, בספרו של אהרון אפלפלד, חצו את הגבול, והלכו בעקבותם, ממלמלות ללא מלים, "עמך עמי, מטבחך מטבחי", מצרפות את גורלן אל גבולות חוקי הבשר והחלב?

מה שבטוח הוא שעכשיו, בגרון חנוק מהטבח בירושלים, בערב שבת המתקרב אחרי יומיים של טיסה להוברט בטסמניה (שכבר מראש התנצלו מארגני הפסטיבל שאוכל כשר לא יהיה שם), מה שבטוח הוא, שהייתי נותנת הרבה כדי שברנדה תחכה לי (עם או בלי פוחלצים של חיות אוסטרליות) אבל עם החיוך המשפחתי, הנבוך, שלה. ובמיוחד עם קוגל, ופירושקי, ומרק עוף עם קרעפלאך מעשי ידה, או ידי אחת מהבוגרות המצטיינות של הקורס שלה. 

[4]

הצילום המהפנט של מוזס אליאס. בלב אינטיריור הזוי, פאר עירקי שגלה איתו לכלכותה. מביטה בו בשבת, בהוברט. מכאן מפליגות המעבורות אל משטח הקרחי של אנטארקטיקה. "קצה העולם". רחוק. כמו הבדיחה על היהודים, הפליטים ממזרח אירופה, הנפגשים בקפה פלור במונפרנס. אחד מתפרץ לבית הקפה, מכריז באושר: "קיבלתי ויזה!" "לאן?", שואלים היושבים. "לארגנטינה!" הוא צוהל. "כל כך רחוק…" הם עונים בביטול. "רחוק ממה?" הוא משתומם.

"כל כך רחוק?" הגבתי, כשקבלתי את ההזמנה "לפסטיבל הסופרים והקוראים" בטסמניה. "רחוק ממה?" הגיעה הסטירה במאי, כשבוטלה השתתפותי כדי "להביע זעזוע על הרג ילדים במזרח התיכון", וחודשה רק אחרי התערבות ראש ממשלת טסמניה, והתקפה תקשורתית. אפילו בטסמניה הרחוקה יש אנטישמיות, בגלגול העכשווי של אנטי-ישראליות, גיליתי. ניסוח של המלחמה שפרצה על חורבות שיחות השלום, במונחים העתיקים של עלילת דם, של רצח המשיח, רצח ילדים. ומיד גם הנחת הטלאי הצהוב "ישראלית", הדה-הומניזציה, המחיקה של כל זכות לזהות יחידאית, של קול ספרותי, אישי. אבל רק כשהגעתי הבנתי את גודל הטלטלה שאחזה בקהילה היהודית הזעירה, כשרק קולה של עיתונאית אחת (מרגרטה פוס, שאביה, שופט הולנדי, היה יהודי ספרדי מסורינאם), חוזר וקורא "J’accuse!".

מתי מעט היהודים בהוברט, שגלו לכאן מגולות אחרות, כמו מוזס אליאס. עד כה דימו שהשנאה לא נדדה בעיקבותם. נאחזים כמו במצוף בבית הכנסת, מקור גאוותם. "אחד מהעתיקים בחצי הכדור הדרומי", כפי שמסבירה החוברת שהדפיסו. נחנך ב1845 – לספק את צרכי הדת של אסירים יהודים, שהוגלו לאי הגזירה, ואן דיימן (לפני שהוחלף שמו לטסמניה). מובאים בידי שוטרים, נכבלים לתפילה באזיקים שבספסלי העץ. אחר כך מצטרפים אליהם היהודים, הנודדים בעקבות הפרנסה. מקימים את בית הדפוס הראשון, בית החרושת הראשון למיצים, בית הקפה, חנות הדליקטסים הראשונה. בעקבותיהם מגיעים הפליטים, ניצולי השואה. נושאים עמם את שאריות הגולה האחרונה. כמו מוזס אליאס, המביא איתו מעירק את האינטיריור עם מנורות התקרה והשולחן, הכורסות ונעלי הבית, והמשרת חסר המשקל, המחזיק מאחוריו את המגש. עם נינוחות הישיבה, בין כל הכורסאות, המחכות לקבלות הפנים, שיוכיחו את היאחזותו במציאות החדשה, בכלכותה. נודדים כמו ספרי התורה שבארון בית הכנסת, אליו נאספו בשבת בבוקר חמישה בלבד. מראים לי, כולם יחד, את ספר התורה שהובא מפראג, מהביזה הנאצית, ואת זה, מתנת ליידי רחל עזרא, פטרונית קהילת כלכותה, השמור בקופסת כסף מרוקע. "שונה למדי ממה שתראה בדרך כלל בבית כנסת אשכנזי" (כלשון החוברת).

נדודי הגולה. נדודי הכורסאות הכבדות, צילומי המשפחה, ספרי התורה. ונדודי השנאה. כמו תחום נוסף סביב תחום השבת, שבו הלכו איתי יהודי ק"ק הוברט, מול גלי השנאה מהפסטיבל. מתייצבים כולם למחרת באולם. יושבים, דחוקים זה לזה. מסובבים אותי אחרי ההרצאה, דמעות בעיניהם, מפקידים בידי פתקאות נרגשות. מין קוויטלעך הלוחשים את הסיפור הנגלל בחוט אחד מאותה פקעת. מירושלים, ומגולה לגולה, עד לחופי האוקיינוס הדרומי, בקצה הדרומי של העולם.

[5]

סידני. מול המים. רק כאן, באור הצח המרצד על המזח, ופלחי הבננה של בניין האופרה בקצה המפרץ, אני מעזה להביט באפילת צילום "גלריית תא הגז" במוזיאון ל"סובלנות" בלוס אנג'לס. לנסח את הזעם שלי, ונדמה לי גם של הצילום.

אבל, במבט שני, האם הצילום באמת זועם? ואולי הגבר הערום הוא לא מַנֵקין, כמו שחשבתי, ופרדריק הוא זה המנסה כאן "לביים" "תא גז"?…!

המחנק עולה בי. כמו כשהייתי אמורה לצעוד במוזיאון השואה בוושינגטון, מבעד ל"קרון" המדיף ריחות עץ רענן אל "נתיב ההשמדה". כדי "להזדהות", "להיות שם". ואז, מבעד לתאורה האפלולית, להכנס ל-Peep Show: מעקה גבוה שמעליו יש לגחון כדי להציץ בצילומים השרועים למטה. תיעוד ניסויי מנגלה. "המוצגים" ("הקרבנות", בז'רגון הפרוטו-תיאולוגי של "זכרון השואה"). ובמיוחד סדרת "צילומי רצף" של הגמד. לפני, במשך, אחרי. מבעד לשלבי הטלת המומים וההרעבה, עד לצילום השלד שאחרי המוות. רק צילום שלו כאדם חופשי, המורה שהיה, לא מצוי שם. גם לא צילום של הרחוב בו גר, או בית הספר בו לימד. הוא קיים רק כ"מוצג ניסוי של מנגלה". מושפל מחדש עד מותו על ידי כל אחד מהמציצים עליו. עדיין מנוצל – אם לא לצרכי "מחקר", אז לזירוז פעילות בלוטת הדמעות בגניחות של בהלה, בפרץ עינוג סאדו-מאזוכיסטי, "שיא" במסלול הביקור הדידקטי.

בימויי הזיכרון המנציחים את הסטיה הנפשית שבבסיס פולחני העינוי הפומבי, המתועד. ההמונים הצובאים סביב מזבחות הקורבן, בזירות עינויי המרטירים, בכיכרות בהם נשרפים האנוסים על מוקדי האוטו-דפה. אותם המונים המצטופפים בתורים ארוכים לחדרי הפיפ-שואו של המוזיאונים לזכרון השואה ולסובלנות. מזינים, מתחת לאיצטלה חינוכית, את הדחף הרצחני הטמון, פה ועכשיו, ובכל מקום, בנפש האדם.

רק בכוח האור, הזוהר מהגלים, אני מעזה להמשיך ולדפדף…

מה מקומם אותי בצילום הזה, לא מרפה? מדוע נמשך המבט אל זרועות הגברים שעיניהם חודרות בי? למספרים (רק שלושה, והרביעי?), אל מה שנחקק בעורם – לא ברית המילה החתומה לחיים בגוף, אלא מספר סידורי בתור אל המוות? הרי הייתי יכולה לשבת שעות עם כל אחד מהם, להקשיב למילים המהוססות שלהם, לשתיקות הנקוות כדמעות בעיניהם.

האם, בלא דעת, לא שב פרדריק ומסמן את הגברים חסרי השם הללו ב"קומפוזיציה" של זרועות מקועקעות באגרוף קפוץ? חומס את הכאב החקוק בגופם כדי לחקוק אותו על הגלופה? הופך אותם לנכס פוטוגני, משוּוָק: עוד "קוּריוֹ" כתוב בעור, כמו "איש הקעקוע" בביתן של יריד, או כמו הוואגינה של "ילידה משבט X" בבקבוק פורמלין ב"מוזיאון האנתרופולגי" של הז'ארדן דה פלנט.

ומה במראה כל כך זר לי, ממעמקים של ילדות טרם שפה, לא מוכר? מעולם לא נחרדתי כשאמא הלכה בזרועות חשופות בשמלות קיץ, מעולם לא הסטתי את עיניי כשהורידה את החולצה במלתחת שפת הים. מעולם לא זינק מבטי אל המספר שקועקע בה בשערי אושוויץ בקיץ 44' (כשברחובות פריס כבר רקדו בחגיגות השחרור). מעולם לא רדף אותי בחלומות המספר שעל זרועה. מעולם לא ראיתי אותו. אני אפילו לא יודעת מה היה.

הוא קיים רק בתיאור, מלא ההערצה, של בת דודתי, גילה (ודאי בציטוט של טונקה, אמה. היא שהגניבה את ביתה התינוקת והוריה מהגטו, אחוזים לקרקעית של מכונית איסוף זבל. יוצאת איתם אל א"י מבעד לאירופה במלחמה. אחרי שבנה הבכור נרצח, ובעלה, אחיה הגדול של אמא, נשלח למוות): "כשרגה הגיעה לתל אביב, ב-48', מלווה טרנספורט של ילדים", היא מספרת בטון מודגש, "דבר ראשון שהיא עשתה זה ללכת לניתוח פלסטי, ולהוריד את המספר!"

במקום מספר על זרועה, הדהד מתוך זקיפותה של אמא הסירוב להפוך לקורבן. בחֵירות מדהימה. כמו בצחוק שהיא וחברותיה הצליחו לשמר באושוויץ, בצעדת המוות, בברגן בלזן. ממשיכה ומסירה יום יום את המספר מזרועה, במאבק בפרטי החיים האפרוריים. זקופה תמיד, כשופטת. לא רק בבית המשפט בהנובר מול עדת עורכי הדין בגלימות השחורות, שהיא מוכיחה בגרמנית רהוטה. אלא גם בדירה בקומה השלישית בתל אביב. אמא, השופטת במסדרונות הדין בין המטבח וחדר השינה, וקשיי היום יום, ומאמץ הפרנסה. חושפת את מוצגי הזיכרון בהנחת הצלחת על השולחן, בניקוי האבק, באהבתה לאכספרסיוניזם, בשירי ברכט שהיא שרה. מטפטפת את שתיקות הזיכרון כמו טיפות יין על קערת הסדר. כמו פירורי חמץ הנושאים את זיכרון עבדות מצרים.

פירורי החמץ, הסמל העלוב כל כך… ועם זאת, צורת הזיכרון העמוקה, הרדיקלית ביותר הידועה לי. לא ספונה בחדרים אפלוליים, בבימויים דרמטיים במוזיאונים. אלא פירורים המחלחלים אל כל הקיום, לכל מקום. מתפזרים על השטיח, על השולחן, בין הספרים, מתחת למיטה, עד מרחק שלוש שורות של חביות היין במרתפי הזיכרון המודחק, המוכחש. החמץ, השאור שבעיסה שהוא גם יצר הרע, הארוס. הזיכרון שלא מכחיש גם את תלות הטוב ברע. שביל פירורי החמץ דרכו הוליכה אותי אמא אחריה, פירור פירור.

[6]

מלבורן, מלון האייט. מול שלוש תמונות מירושלים.

בערב תשעה באב השנה, לפני הנסיעה לאוסטרליה, חציתי את ירושלים אל מאה שערים, לשמוע שם את מגילת איכה. ידעתי שמחכה לי נסיעה תובענית בסוף שנה, שבה שוב נכח החורבן בארץ, ויצאתי לינוק חיזוק ממה שבשבילי הוא מי התהום, באר הכוח הנסתר.

שנים אני מגיעה הנה. חוצה את גבול רחוב יפו, וממשיכה בלב דופק במעלה רחוב שטראוס, רחוב חיי אדם. לבד, או עם המעטים איתם חילקתי את הערגה ללא מילים, הלב הנכמר מאהבה.

שנים אני מתגנבת הנה, לסמטאות, חנויות הספרים, פתחי בתי המדרש מהם בוקעים קולות תינוקות משננים, שבכות עזרות הנשים. עומדת שם, מוצפת, ללא מלים. משקיפה מבפנים ומבחוץ. בין התחומים. זרה בין הנשים הלבושות אחרת. זרה בין הגברים. לא ברור ממי יותר – מרוך גופותיהן הצפופים של הנשים, או מהגברים, שלעולם לא יסרבו כשאגש ואבקש מהם ספר, יזדרזו לחפשו, גם אם יגישו לי אותו בהסטת מבט. כאילו ידעו שהם ואני אוחזים בשולי אותו הספר, שהם הספר, שאותו אמשיך ואפרש. מקשיבים יחד, כמו החסידים בחצר חסידי ללוב המקשיבים לחסיד המפרש בקול מהוסה, מרוכז.

שנים אני מגיעה הנה בדחף, שגם הוביל אותי להקים את ביתי בירושלים. כדי להלך בצעדי אבות שלא הכרתי. סבי, רֶבּ מרדכי גלובמן, בקומתו הזקופה ובמגבעת המודרנית כמו העברית שבפיו. אב סבי, רֶבּ איציק חיות בזקנו הלבן הדק, חסיד של הרב מסקווירא לשושלת צ'רנוביל. עוברים לפני במעיליהם השחורים בסמטאות ירושלים, כמו שהילכו כאן בבואם מאוקראינה בשנות העשרים.

השנה, בערב תשעה באב, נהגתי אל צפון ירושלים. מחנה את המכונית במאה שערים. מחליטה לראשונה, אחרי כל השנים, לחפש את החצר "שלי". ללחוש בקול רם את זכות האבות. "איפה בית הכנסת של צ'רנוביל?" שאלתי.

העוברים בסמטה. תמיד בחיפזון. מתעופפים, כמלאכים פרושי כנף. לפני כניסת השבת, או תפילת כל נדרי, בריצה אל אפיית ה"מצה שמורה" בין הבדיקה ובין ביעור החמץ, או מקריאת המגילה לסעודת פורים. "איפה בית הכנסת של צ'רנוביל?" אני שואלת בליל תשעה באב, מוצאי שבת, ברחובות האפלוליים המלאים טפיפת צעדים במנעלי בד. נושאים מכל העברים מזרונים, מחצלות, שרפרפים כדי לשבת על הקרקע, כמנהג האבלים.

נכנסת מבעד לצללי הברושים המאובקים אל בית המדרש, המשמש גם כעזרת נשים. שורות שורות של ספרים, וספסלים הפוכים. מעברה השני של השבכה קול רועד של זקן: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם…" ואחריו הלחש הנפרש של הקולות, הלוחשים, איש איש את מצוקתו, "היתה כאלמנה שרתי במדינות… ". סביבי על הרצפה כמה ילדות, רשרוש האטלס של שמלות הנשים מלאות הגוף, אמהות של דורות. "לא אשאר עד סוף הקינות",  אני ממלמלת בתום קריאת איכה, "מחר אני נוסעת". הן מהנהנות בראשן מעין ברכה לדרך. ובחוץ, ירח כמעט מלא, ורוח מבושמת, יבשה, שאקח איתי למסע. תשליל זכרון של ליל תשעה באב, ששנים אחזור אל בין צלליו, באותה התגנבות, בסוגריים. הרף עין של שבריריות הערגה. שקופה כמו שלג, כמו דילוג גמלוני של ילד המחופש למלאך, והאור הגנוז במוטות כנפיו מולך לרגע על כל העולם כולו.

ואולי לא ילד בצילום, אלא ילדה. מדלגת חזרה הביתה, בשלג של פורים 1980, בעקבות הכנפיים של אחיה המחופש. והשכן הנחפז, שקוע במחשבותיו, בפירוש או בתפילה. היום היא אם לשבעה או עשרה ילדים, אותם היא מלבישה לפורים, מניחה בידיהם את ספרוני הקינות ומגילת איכה. ובאותו שלג של 80', בסעודת פורים בירושלים, כשני זרים הצטלבו דרכי ודרכו של פרדריק שחזר משולהב מהצילום במאה שערים, זיהיתי בו בשתיקה שותף לאותה קהילת עורגים, הנבלעים בקשתות השערים. מבחוץ, מבפנים. אוחזים להרף בכנפי הרגע הנפרש, כמו שיר חדש, כמו גלופת זיכרון הממשיכה עדיין להקרין.

הקפות הריקוד הנגלות לי מתוך עזרת הנשים. עולות בגופי עם הגופות הסובבים הקפה אחרי הקפה. הרגל מתרוממת טפח מהקרקע, והנשמה עולה עד לשמים. צפיפות הגופות הלפותים יד אל יד, יד אל כתף, רקיעת רגל קצובה, הולכת ומואצת עד לריצת הדבקות הבודדה של הרב, והקהילה מאיצה בו, אוחזת.

הקפות הריקוד של אב-סבי, רב איציק חיות, שזכה, בערוב ימיו, לעלות לירושלים. משלים את נדודי המשפחה מספרד, דרך ברלין ופראג, מזרחה לאוקראינה. מגיע סמוך לערב פסח למאה שערים, לבתי הורנשטיין, עם "הזקנה הצדקת גליקל". ושם, לפי הסיפור במשפחה, הוא רוקד כל הלילה לברך על הגאולה, בניגון העובר בין הדורות, עד לשפתי שתי בנותיי, המזמרות אותו בקולותיהן הצלולים בגבול יציאת השבת, בשעת ההבדלה.

הקפות הריקוד עד דבקות, עד התפשטות הגשמיות, עד יציאת הנפש. בהתמסרות, של השלכת יהב, כסוכה שכולה ארעי, בסכך הפרוץ לחמה, לכוכבים, לענני הכבוד  שהם לבד מגנים על הנדודים המתחדשים שנה שנה. כמו פתיחת גדרות הנחלה כל שבע שנים, בשמיטת החובות, האדמה. כמו ההתמסרות, גוף ונפש, לעונג שבת – נחלה ללא מצרים, סוכת דוד הנופלת.

ריקוד ההקפות ניצק בגופי הדחוק בעזרת הנשים. ריקוד הגברים המתמסרים ברוך רישרוש המשי, באגלי החום והזיעה. סובבים מעולפי אברים, מתמסרים רכים, כנשים הנושאות את הזרע בסוכת רחמן. ריקוד הגברים לפותים זה לזה, סובבים בעצימת עיניים, ומבטו המורם של הרב, "קדוש ונורא הושיעה נא".

[7]

חלומות (א)

"וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא-ישא גוי אל-גוי חרב ולא-ילמדו עוד מלחמה".

"קום התעוררה עַם חֵלֵכָה/ עַם עבדים ומזי מדבר…// זה יהיה יום אחרון למלחמת עולם/ עם ה-אינ-טר-נאצ-יו-נל יקום יחיה אדם".

יושב אלקסי פולונסקי בחיק המכונה בביישנות של בחור ישיבה, עם קסקט של מהפכן, ועיניו העתיקות חולמות. הצילום הנפלא ששבה את ליבי לצאת בעקבות פרדריק ברנר, בעקבות חיוכו הנוגה של אלקסי פולונסקי. חולם בעקבות חולם.

וחלומם של החלוצים בעמק יזרעאל, בשנות העשרים. עם אותו קסקט ושירת האינטרנציונל המשורגת במילות "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים/ עפרות ארצנו באשר הם שם/ אל יפול רוחכם עליזים מתרוננים/ בואו שכם אחד לעזרת העם". ואיתם החולמים ללא גבולות, עם אלקינד בראשם, שלא הסתפקו בגאולת העם, ושבו משדות יזרעאל אל ברית המועצות כדי לגאות את עמלי כל העולם. מיסדים קולחוז יהודי בקרים, בונים את הרפובליקה היהודית בבירוביג'אן, עד שהוחנקו, ודוכאו, נשלחים למושבות העונשין, להריגה.

שברו של חלום, המהבהב עדיין במבט הרך כפלדה של אלקסי פולונסקי. מתוך פינת המכונה, פינת רפובליקת החלום לחירות האדם, שבמאה העשרים ואחת נותרה רק כמצבה. כשעבדי העולם השלישי המייצרים יומם ולילה את חלומות הפרסומת, עדיין משועבדים לכלכלה הגלובלית. רחוק מאלקסי פולונסקי, רחוק מהחלום שפעם פעם בבירוביג'אן.

ואני, בלב המלחמה בין שני עמים על אותה פיסת ארץ, בין סיפורי גלות וגאולה משורגים, מנוגדים. אני עם חלומותיי על שמיטה. שמיטת נחלה, שמיטת חובות, שמיטת עבדים. על פתיחת גדרות הנחלה לאחיך, לאביון, לגר, לחיית האדמה. ועוד פסוקי הנביא כחלום רחוק על השפתים, "לא ילמדו עוד מלחמה". ומכבש הברזל של השנאה המאיים כתמיד לרסק את החלומות.

חלומות (ב)

(*)

…שבת בצהרים בקוצ'ין, עִגול החום מוּצק,
על מדרגות כניסה צבועות סגול
נשים בריח גִנבָּר ובמחרוזות מתנים
נחות בין מוסף למנחה

מתוך שירי הודו, ב"גופי מילים", 1991

ובצילום מאליבג, מי הילד המריץ את החישוק בקדמת התמונה? יהודי, בן הקהילה, או ילד הודי? נמשך לילדים האחרים, בשער שעל מזוזותיו מגיני דוד. ממסגר בריצת העיגול את הרחוב. מצליב לרגע סיפור על סיפור. להרף עין של סוגריים, זמן פתיחת הצמצם.

מלבורן. במועדון המלון מנגנת להקת ג'ז. סמרטיים, של גרשווין (גרשוביץ) באי המהגרים. הפסנתרן הווירטואוזי קטן הקומה יהודי, המתופף הקרח בריטי, נגנית הגיטרה-בס מויאטנם, והזמרת, הממיסה בסופרן את המקצב, מהונג קונג. סמרטיים גולה מהסקנד-אבניו לאוסטרליה, חולף לצד החסידים והישיבות, והדי השואה וצלילי היידיש בשכונה היהודית סנט קילדה שבמלבורן. סמרטיים מהדהד ביבשת שעֲברָה טמון בשתיקת האבוריג'נים, ועתידה נכתב בסירות הפליטים הנידחות מהחופים יום יום חזרה ללב ים.

סמרטיים באוגוסט – חורף כאן. בגלגל העונות. סובב כמו מעגל הגורל, כמו ביצת האבלים. כמו גלגול המחילות מגלות לגאולה. כמו חישוק בידי ילד, בזמן החומק מגלופת ההווה, אל סוגריים של חלומות על גאולה. 

(**)

בלילות נמשכת הלמוּת התוּפים מתוך המקדשים
שחקנים מאופרים בפנים ירוקות
מרקדים את סיפורי האל
ילדה ברחוב היהודים הֵקיצה משנתה
על יצועה היא מחֲשֶבת את הנקישות
אולי כבר בא האות לקץ הימים

מתוך שירי הודו, ב"גופי מילים", 1991