אילנה צוריאל, לנה בפי אוהביה – אביה, אהרון צוריאל, ציוני נלהב ואיש ארץ-ישראל היפה; בעלה, אלאן גריננברג, יהודי-צרפתי חוקר שואה; מאהבה, סעיד אשאבי, שחקן בתיאטרון הפלסטיני במזרח ירושלים – נהרגת בתאונת דרכים באוטוסטרדה של סטרסבורג-מינכן, לשם נסעה להרצות על "מונומנט השלום" שתכננה להקים בירושלים. הבזקים הן רשימות העיזבון שנמצאו בתיקה (כולל רישומים לפרויקט שתכננה) אותן מביאה לדפוס תרצה, חברת נעורים מחיפה, ששבה ופגשה בה מקץ שנים בפריז, כאשר האחת הפכה לאדריכלית ידועה והשנייה מרצה לנרטולוגיה (תורת הנרטיב) בסורבון.
הבזקים מאת מיכל גוברין הוא רומן הנקרא ברהיטות ובעניין, לא מעט בזכות צורתו המבזקית ("סנאפשוטס" בלשונה). גם מבחינה טיפוגרפית הוא מורכב מפונטים בגדלים שונים, מסדר ברוחב לא אחיד ומפסקאות בסוגריים ובלעדיהם. הקטעים הקצרים מערבים זה בזה את סיפור המעשה בהווה, המתרחש בתקופת מלחמת המפרץ והאינתיפאדה הראשונה המדלג בין ניו-יורק, פריז וירושלים; את פרקי הזיכרונות מן העבר הקרוב והרחוק, בעיקר של האב ועליו; ואת קטעי ההגות על אודות פרויקט השלום והסכסוך במזרח התיכון. התזמון הסיפורי מדויק, המעברים מהירים ואין בספר כמעט דף משמים אחד. יש בו לא מעט קטעים מרהיבים, בעיקר תיאורי נוף אורבני יפהפיים, ועוד יותר מכך קטעים מרגשים, במיוחד אלה המוקדשים לאב המת, שהוא הנמען העיקרי של הרומן ושאליו מופנים רוב דבריה של הכותבת. (כמובן, מידת הריגוש תלויה בקורא. אני, שזיהיתי בדמות אביה דמיון מסוים לאבי, התרגשתי).
לסיפור מישורים אחדים (מקום נכבד תופסים בו גם שני ילדיה דוד ויונתן), אבל המישור הדומיננטי הוא הסמלי-אוטופי, וראוי לבדוק מעט עניין זה.
אילנה היא אדריכלית ופעילה בחוגי השמאל האירופי והעולמי. היא עזבה את הארץ לשנים רבות וחוזרת אליה כדי לנסות ולהקים בה את פרויקט השלום המעסיק אותה בתקופה עליה מספר הרומן. אין זה פרויקט שלום שגרתי, אנדרטה מפוארת וכדומה, אלא יותר תהליך של בירור זהויות ושל עבודה רוחנית, המבקשת לחולל מהפך נפשי שיעשה את השלום אפשרי. לא בכדי מביאה לדפוס את הרומן חברתה תרצה, פרופסור לנרטולוגיה, שכן מדובר כאן בניסיון להשלים בין שלושה נרטיבים גדולים – הציוני, היהודי והפלסטיני – המיוצגים על ידי שלושת הגברים שברומן – האב, הבעל והמאהב. הרעיון שהיא הוגה, "אתר הר השמיטה", לקוח מן המקורות המקראיים על שמיטת הארץ והוא אמור ליישב בין כל הקונפליקטים הללו.
הכל החל כשהתבקשה לעבוד על פרויקט הישיבה בסטרסבורג, שהייתה מאוכלסת פליטים יהודים מברית-המועצות. אז הייתה צריכה לברר לעצמה מה זאת בעצם "ישיבה", יהודים שיושבים ללמוד באמצע הנדודים, בתחנות שבדרך כמו פומפדיתא, פרובנס, לובלין. וכן מה זה "ללמוד תורה" ובעצם מה זה "להיות יהודי". לראשונה פתחה את הספרים – משנה, תלמוד, שולחן ערוך – מהם הייתה מנותקת, וכך “דווקא שם, ומנקודת המבט האדריכלית, מצאתי מודל מהמם של מחשבה על בנייה, מושגים אחרים לגמרי של מקום, של מגורים… ארכיטקטורה של נוודים שמה שמדריך אותה הוא לא הקדושה שביופי או בעוצמה, אלא הקדושה שבחיים…” (עמ' 91). הדרך משם לדיון תלמודי בשמיטה ובהלכות סוכה היא קצרה. וגם שם היא מגלה תגליות חשובות: “דווקא פה אפשר למצוא את ההגדרה הרדיקלית ביותר ליחס שבין העם לארץ, יחס לא טבעי… יש פה ניסוח מדויק של אי-הנוחות שלי מהסיפור הציוני עם כל אהבת הארץ הרוויה בפגאניות או ברומנטיקה גרמנית. זאת הגדרה של מקום שאין שום אפשרות של בעלות עליו. כמו שאומר פסוק נפלא בויקרא “כי לי כל הארץ”. לי, לאלוהים, לא לאדם. הארץ לא שייכת לאף אחד! היא ניתנה בהבטחה וההבטחה היא על תנאי… היא תתקיים רק אם העם יהיה ברמה מוסרית שתצדיק אותה, אחרת יישלח העם לגלות. ואיך התנאי הזה נשאר נוכח בתודעה? על ידי חוקי השמיטה! בשנת שמיטה צריך להרוס את הגדרות סביב לנחלה, לתת לכולם לאכול מפרותיה… לעני, לשכן, לגר, אפילו לחיית הארץ… לשמוט את הבעלות. מצאתי בגמרא פירוש מדהים על כך ששבעים שנות גלות בבל היו עונש על שבעים שנות שמיטה שלא קיים העם מאז נכנס לארץ. אי אפשר להיות בארץ בלי לשמוט אותה, בלי לפתוח את היד” (עמ' 92). כפעילת שמאל היא מתפעלת גם מהרעיון של שמיטת כספים! “איזה מהפכה יש במושג הזה דווקא כיום עם ניצחון הקפיטליזם!” (אבל זה שייך לאוטופיה אחרת).
לרעיון השמיטה היא מצרפת מנהג מקראי נוסף, הסוכה, שפותרת לה גם בעיה אחרת: היא לא רצתה להקים "מונומנט שלום בירושלים" כפי שנאמר במכרז של אונסקו, אלא דווקא אנטי-מונומנט. הסוכה כמקום רעוע, לא מונומנטלי, שלא מסתכלים עליו מבחוץ, אלא יושבים וחיים בתוכו, ענתה בדיוק על צרכיה. היא תכננה "אתר הר שמיטה" כאתר של מושבת סוכות, שייבנו כל פעם מחדש על ידי היושבים בהן, עם מבני מטבח, ספרייה וחדרי דיונים המעוצבים כחללים שבין קבע לארעי, עם גגות סכך פתוחים אל השמים. אתר על גבול המדבר, עם נוכחות מתמדת של זרימת מים, בהשפעת מנהג ניסוך המים בסוכות.
על תמצית החזון האוטופי הזה ניתן לעמוד במקום שבו היא מנסה לשכנע את סעיד לתוך בו:
“ניסיתי להסביר לסעיד, זה לא אנחנו או אתם. זה מעבר לבעלות, לגזלה לוויכוח של מי היה כאן קודם, מי גירש את מי. אם יש בכלל משמעות לחזרת היהודים לארצם, האירוע החריג הזה בהסטוריה, הרי זה בשביל לעשות מהפכה בתפיסת הלאומיות, לנסח אחרת קשר בין עם וארץ, לוותר על התשוקה לכבוש, לבעול… בארץ הזאת תמיד היה כבר מישהו. תמיד הגיעו אליה, מעבר לנהר, מעבר לים, ונדדו חזרה לגלות. עם אחרי עם. אולי את זה רצו היהודים לחשוף. את המקום השמוט. מקום של חלום. מקום של אוטופיה. מקום עם ממד אחר, כמו סוכה. אתה יודע, סוכות הוא החג האוניברסלי ביותר. בו באחרית הימים יישבו כל שבעים אומות העולם בסוכת — של לויתן” (עמ' 95).
זהו אם כן החלום האוטופי לימות המשיח (שהוא גם אוטופיה פמיניסטית: איך לאהוב מבלי לבעול ומבלי לתבוע בעלות) המהווה פתרון אולטימטיבי לכל הסכסוכים בעולם – פשוט לשמוט (אדמה וכספים) והכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שאת החלום הזה, שניסתה אילנה להגשים בירושלים, קוטעת באחת התפכחות דיסטופית – מלחמת המפרץ "אם כל המלחמות" (שהיא מלחמה גברית, כמובן): “יושבת עם פנקס ההבזקים במיטה, לא יכולה יותר… אישה עם שני ילדיה ששוב נאנסו, גם הלילה וגם מחר ניאנס וגם מחרתיים. אני ויונתן ודוד, והשכנים מהכניסה של השיכון בדרך חברון, ואלה המצטופפים בחדרים בבגדד, כולנו ניאנס בזרועות המפלצתיות של אם כל מלחמות… כותבת כדי להגיד את התבוסה. איך כל מה שתכננתי כל השנים טונף, אבא” (עמ' 287).
אילנה ושני בניה שוהים בעת מלחמת המפרץ בארץ וחווים את מוראותיה. (אפשר לקרוא חלק זה בספרה כיוצא כנגד ספרו של משה צוקרמן שואה בחדר האטום שבו כתב כי אותם פחדים היו מניפולטיביים). ידידיה מן השמאל האירופי מנסים להשיג לה מקום במטוסים העוזבים את ישראל, אך היא מחליטה להישאר ומגלה את אחוות הדיירים בבניין בדרך חברון בירושלים, שבו שכרה דירה. בולטת במיוחד דמותה המופלאה של השכנה אלגרה, הקולטת לחיק משפחתה את בניה של אילנה המוצאים בביתה מקלט חם בלילי הסקאדים הקרים.
לאחר המלחמה שבה אילנה עם שני ילדיה לבעלה בפריז. היא ממשיכה בפעילותה למען מונומנט השלום, אולם אין לכך, כנראה, עוד טעם ובאחת מנסיעותיה להרצאה במינכן היא נהרגת, כזכור, בתאונת דרכים כאילו לומר שאין עוד דרך ואין לאן להמשיך.
זהו בוודאי הלקח הגלוי של הרומן, אבל לא הלקח כולו. מיכל גוברין בקיאה דיה במקורות יהודיים כדי לדעת גם על תקנת הפרוזבול שתיקנו חז"ל נגד שמיטת כספים משום "תיקון עולם", בשל היותה של השמיטה בלתי ריאלית. האוטופיה שהציעה בספרה, חרף יופייה הרעיוני, היא בלתי ריאלית באותה מידה ואין ברירה אלא לשמוט אותה, אולם מהו בכל זאת הדבר שיש לאחוז בו למרות הכול?
יוחאי אופנהיימר, זה שכבר הזכרתיו למעלה ולא לטובה בדברי על גורי, משתרבב שוב למדורי וזוכה הפעם לתקן כאן את הרושם ההוא, בזכות הערה מעמיקה במאמר שכתב על ספרה של גוברין "החיים הכפולים של האוטופיה" (ספרים, 5.6.02) המרמזת כי לאוטופיה יש פן נוסף, סמוי, שהוא החשוב בספר. האוטופיה המוצעת בספר – לאומיות ללא בעלות – אמנם כשלה (שכן גם אם התודעה הלאומית הישראלית התעייפה מהקונפליקט הטריטוריאלי, הרי הלאומיות הפלסטינית שרויה עדיין בשלב הגיבוש שלה ואינה מוכנה לוותר), הרי, לדעתו, קריאה קשובה יותר תגלה "את המתח ולא את ההשלמה בין אותה אוטופיה אינטלקטואלית לבין החיפוש המתמיד אחר המולדת האבודה", שהוא העיקר בספר.
במקרה של אילנה, זהו החיפוש אחר המוליד האבוד, אחר האב, שכתביו מחליפים את קולו החי ובוראים את הטקסט של הבת. כאן מצויים, לדבריו, החיים הכפולים של האוטופיה: “אם ניתן לה לשמוט את הטריטוריה הישראלית ולהתגורר חלקית בישראל וחלקית מחוצה לה (בפריז, ניו-יורק ומקומות אחרים), הרי את הטריטוריה האבהית אין היא מסוגלת לשמוט. ההפנמה שלה, 'הצומוד' הנפשי מחלחל לתוך הדמיון הארוטי של המספרת. כוחו של הרומן נעוץ באותה סתירה בין האידיאה האוטופית לבין הסירוב האובססיבי לוותר על מולדת או להתחלק בה עם אחרים. מאחורי כל אוטופיה קיימים חיים אחרים בלתי מוצהרים, אשר זו משמשת להם מסווה”.
אין ספק כי אופנהיימר צודק בדבריו בנקודה זו. את חלחולו של הצומוד הפלסטיני לדמיון הארוטי של המחברת אפשר להוכיח בציטוטים רבים בהם מתחלפות זו בזו דמות המאהב הפלסטיני סעיד בדמות האב אהרון, או שהם שרויים בצוותא בשלושה: “ואז באחד הרגעים באותו לילה הילכת שם בינינו, אבא… מהדהד את הפסוקים שאני מצטטת מתוך רשימותיך, מחבר נשימתך לנשימותי הרוויות בטעם הטבק של סעיד… קרועה כולי בין הריח של סעיד ובין הגעגועים אליך” (עמ' 75).
מתמיה כי הוא מתעלם לגמרי ממוטיב מרכזי נוסף, שעשוי לאשש את טענתו, והוא התפקיד שממלאת האופרה דון ג'ובאני מאת מוצרט בספר, המלווה אותו לכל אורכו כמעין לייטמוטיב המייצג את הפנים האחרות של האוטופיה. בכל מקום שבו נמצאת הגיבורה – בבית, במכונית, במשרד – היא סוחבת אתה את הסי.די של דון ג'ובאני, "המוסיקה של לנה", כדבריה, שנמצא גם בין חפציה בתאונה שבה נהרגה, ובדרך כלל תמיד בהקשר עם אביה: "שוב אתך אבא, יושבת לבד, אישה יחידה בכל הדיינר הריק כדי לחיות עד תום את הגעגועים אליך, את הבגידה בכל החלומות שלך… הרי סיפור האהבה בין האב והבת הוא החבוי בלב הצלילים הכהים של דון ג'ובאני. האש שלבסוף תכלה את כולם. והסופרן של דונה אנה, הבת, ממיס בי את האשמה את הכאב Padre amato" (איטלקית: אבא אהוב; עמ' 2-41). מה שחשוב יותר מן "הבגידה" של הבת בחלומות האב (אפשר לתפוס כך את ירידתה החלקית מן הארץ) היא אש "האהבה בין האב והבת". כידוע, בעלילת האופרה מנסה דון ג'ובאני לפתות את דונה אנה; אביה, הקומנדטורה , מזמינו לדו-קרב שבו נהרג האב; בסוף האופרה מופיע שוב האב בדמות פסל האבן המוריד שאולה את דון ג'ובאני. (ברומן אביה כבר אינו בין החיים, אבל אינו חדל להתמודד עם המאהב הפלסטיני ועם הבעל היהודי ואת שלושתם מכלה אש הגיהינום של הסכסוך).
אריאל הירשפלד בספרו אתן היודעות על "שיח האהבה באופרות של מוצרט" (זמורה ביתן, 1994), אומר כי מוצרט הוא שצירף לראשונה באנרגיה אדירה את האידיאה של האהבה עם האידיאה של המוסיקה. לדבריו, כמו שיקספיר, עסק מוצרט רבות בבירור המהות הגברית והנשית ועשה זאת באמצעות התחפושת שהובילה את גיבוריו אל מעבר למתרס של המין האחר. על דון ג'ובאני הוא אומר כי זו "אופרה על התשוקה האינסופית, על חוסר היכולת לאהוב ועל הקרבת קורבנות למען האהבה… היא עוסקת במוחלט, בבלתי מושג, משום כך היא נוגעת גם בעל אנושי, היא חורגת אל המטאפיזי ויש לה עניין עם האלוהי" (עמ' 6-55)
דברים המתארים בדייקנות את תמצית ספרה של גוברין: תשוקה אינסופית (לאב), חוסר יכולת לאהוב (אלאן), הקרבת קורבנות למען האהבה (סעיד) ונגיעה בעניין האלוהי (אתר הר השמיטה בירושלים).
מה, אפוא, לשמוט? את האוטופיה על השמיטה. ובמה לאחוז? באהבה!
מה שנשמט ממלצר
על ספרה של מיכל גוברין כתב גם יורם מלצר במעריב (ספרות וספרים, 14.6.02) מאמר שכותרתו "הבחירה המבורכת באי-ודאות". הוא דיבר שם על הנרטיבים השונים כעל "אלקטרונים תזזיתיים", כרך אותם ב"עולם של אי-ודאות הייזנברגית" וסיים בהכרזה "אני מציע לכנות את הדרך שגוברין מציעה לנו הדרך הקוונטית". לא ברור לי מה עניין שמיטה למודל הפיזיקלי שעלה בדעתו. ברור לי לגמרי כי מה שנשמט מקריאתו הוא "אתר הר השמיטה", פרויקט השלום העומד בלב ספרה של גוברין, שאף לא נזכר בשמו במאמרו של מלצר.