חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
מקור
פורסם ב"השבועון", מקור ראשון, 1.7.05
Print Friendly, PDF & Email

יהודית באומל – הרי הכל כבר מאחורינו, מחקנו

יש הכותבים אוטוביוגרפיות באופן ליניארי ויש המעדיפים לכתוב אותן בדילוגים של זמן. ספרו של פנחס גוברין נכתב כנראה במעגל. גוברין (1904 – 1985), יליד אוקראינה, הוא דוגמא אופיינית לרבים מבני דורו שגדלו בגולה על ברכי המסורת היהודית והאמונה הציונית, עלו ארצה כחלוצים, ולבסוף מצאו עצמם פעילי מפלגה עד סוף ימיהם. גוברין קיבל חינוך יהודי ציוני בבית הספר שניהל אביו, מרדכי גלובמן-חיות, ורכש לאחר מכן השכלה כללית בגימנסיה בברסלב. כיהודים רבים אחרים בימי מלחמת העולם הראשונה נדד גוברין עם בני משפחתו ברחבי מזרח אירופה, אך בגיל 16 ברח מאוקראינה, חצה את הגבול לבסרביה והצטרף לתנועת 'החלוץ'.

דרכו ארצה הייתה רצופת קשיים. הוא הצטרף להכשרה בבית החלוץ ושם פעמיו ארצה בשנת 1921. בעוד האונייה בדרכה לארץ פרצו המאורעות ביפו, והחלוצים לא יכלו להמשיך בדרכם עקב הוראת "סטופ אימיגריישן" של הבריטים. הם נתקעו תקופה מסוימת בקושטא, פועלים במסגרת בית החלוץ המקומי. בסופו של דבר הצליחה הקבוצה להמשיך בדרכה והגיעה לארץ ישראל, שם היה גוברין לחבר ב'גדוד העבודה' ונמנה עם מייסדי תל-יוסף.

עם הפילוג בתנועה עבר גוברין לעין-חרוד, אך לא נשאר שם לאורך זמן. בשנת 1928 הוא נשלח ללימודים בסטודיו של תיאטרון הפועלים 'אהל', והמשיך את לימודיו בסמינר הפועלים בירושלים. באותם ימים הוא גם התאחד עם בני משפחתו הרחבה שעלו ארצה, הורים, סבים ודודים, ובמשך השנים היה פעיל במסגרות ציוניות שונות: מרכז 'סמינר הפועלים', מייסד פעולות החינוך של 'הנוער העובד', ומנהל הנמל המסחרי הראשון בתל אביב. עם קום המדינה היה ממנהלי עמידר ואחראי על שיקום מערכת הרכבות.

ספרו של גוברין אינו עוסק בכל אלה, אלא בתקופת חייו הראשונה, מילדותו ועד לימי עין-חרוד. מלבד סיפור חייו הפרטיים הוא מכיר לנו את בני משפחתו הקרובים והרחוקים, ומשתף אותנו בהווי ילדותו ונעוריו. למה, אם כן, נראה שהספר נכתב במעגל? משום שזה ספר שאמנם נכתב בערוב ימיו, אלא שהוא עוסק בראשית ימיו, בילדותו ובצעירותו, מתוך נקודת מבט של אדם מבוגר המבקש להשאיר מסמך לדורות הבאים. הווה אומר שמה שלפנינו הוא לא רק קורותיו של המחבר באופן הפשוט, אלא מה שבפרספקטיבה של עשרות שנים הוא מבקש להנציח לדורות הבאים מהווי נעוריו.

ומכאן למעגל נוסף, מעגל הדת והמסורת. רבים מהסיפורים עוסקים בהווי הדתי של ילדותו ובגעגועיו לאותה מסורת בשנים שלאחר מכן. אחת האנקדוטות המרגשות בספר עוסקת בבוקר שבו פנה לבית החלוץ כדי להתחיל שם חיים חדשים. גוברין מספר כיצד הניח תפילין והתפלל שחרית בדבקות רבה. "התפללתי כשאני מטעים כל מילה וכל משפט, וכך סיימתי את תפילת שחרית, תפילת הדרך. אבא נטל ממני את התפילין והפטיר בלחישה: 'הרי לא תזדקק להם יותר, ואין להופכם לחפץ. מוטב שיהיו שמורים אתי'". וכך, לדבריו של גוברין, פרקו ממנו את כל מה שהיה לו והשאירו אותו קנקן ריק שיש למלא אותו ביין חדש, בחיים חדשים.

אלא שאותם חיים השאירו מקום רב לגעגועי העבר. בסיפור נוסף הוא מתאר את חג הפסח הראשון שלו בארץ, בקיבוץ, וכיצד הלך לאוהל שלו ונפל על המיטה בבכי בזוכרו את הסדר המסורתי שהיה חוגג בגולה ואף את הסדר האחרון שלו בבית החלוץ בבסרביה. עיניו נתמלאו בדמעות בזוכרו את אפיית המצות, הקידוש על היין, וכל הדברים שחסרו לו בקיבוץ. בניסיון להיכנס לעורם של אותם חיים חדשים הוא ממשיך את הנרטיב שלו במילים "רגע של חולשה היה לי. אני בגדוד העבודה! אסור לנו להתמכר לזיכרונות. הרי הכל מאחורינו, מחקנו. מה חשבתי. וכי כיצד נחוג את חג הפסח כהלכתו?"

וזה אכן המעגל שממנו מורכב הספר. מעגל של אדם מבוגר המסתכל על חייו החדשים, אך מעלה שוב ושוב זיכרונות הקשורים דווקא בחיים הישנים, או כאלה המתארים כיצד זיכרונות מהחיים הישנים, חיי המסורת, וגעגועים אליהם, חדרו פעם אחר פעם לתודעתו של היהודי החדש. את סגירת המעגל הסופי אפשר אולי לראות בבתו של המחבר, זו שהביאה את דברי אביה לדפוס, שחזרה להתעניין באותו עולם של מסורת, ועוסקת בו בהיותה סופרת המשלבת במחקריה את זיכרונות העבר והבנתו עם ניתוח משמעותם בהווה.