בפינה האפלה של המרתף הטחוב מוצגת הטרגיות הכלל-אנושית של מהגרים עקורים. לכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לעזוב את מולדתו. האיכר הגיע כדי לעשות כסף; הוא עירום ופרקטי, ומנצל את החולמניות של האינטלקטואל כדי לאכול, לשתות ולעשן על חשבונו. הוא בשום פנים ואופן אינו מסוגל לתפוס את העולם של האינטלקטואל; אינו מבין לשם מה הוא מתאמץ לכתוב על עולם הטינופת: "בשביל מה זה טוב?" הוא שואל. האיכר מסרב להשתכנע באני-מאמין של הסופר, שטוען כי "לאנשים יש צורך באמת": "לא מגעילה כמו שלך", הוא עונה לו.
שני השחקנים מצטיינים במשחקם, הן בבדידותם והן בשעבודו של כל אחד מהם בהתאם למעמדו. אבינועם מור-חיים משחק את האיכר במלוא טמטומו וערמתו במסגרת הצרה והאינטימית של שני השותפים במרתף; הוא מוכן עד נשימתו האחרונה להגן על הרכוש שצבר, אולם למן הרגע שבו מתבררת לו עבדותו במילים "…וככל שיהיה לך יותר כסף, כך תרצה עוד. השנים תעבורנה ועדיין תדחה את רגע החזרה, עדיין תעבוד ותחסוך…" – הוא מגיע לידי איבוד הדעת כמעט, ואז צומחת ממקום כלשהו ועולה הכמיהה לשורשיות.
שבתאי קונורטי שמשחק את האינטלקטואל, מצליח להתגלגל בטבעיות משכנעת לתוך הדמות שהוא משחק. הוא יודע להפליא את פרטי האנטומיה של הבדידות; הוא יודע להשיח את עצמו. לכאורה הוא מונע על ידי שליחות לכתוב ספר על מצב העבדות של האדם, אך למעשה הוא שבוי במעגל הקסמים שהוא יצר בעצמו. בבריחתו ממולדתו הקומוניסטית חדל אמנם להיות עבד, אך בארץ החופשית איבד את האידיאל להיות חופשי: הנושא איבד את חשיבותו.