"למיכל גוברין יש לא רק טענה מוכרת נגד האקסקלוסיביות של התרבות הציונית, אשר "גדעה" כל זהות אחרת – ערבית, גלותית, יהודית (עמ' 91), אלא גם נקודת מבט יהודית מעניינת, אשר באמצעות קריאה מחודשת בסוגיות הלכתיות-תרבותיות כמו סוכה ושמיטה מציעה תפיסה לא-אדנותית של טריטוריה, שאותה היא מגדירה כ"מהפכה בתפיסת הלאומיות" (עמ' 95). אין זה נובע מתוך ניתוק הזיקה בין היהודי לארץ-ישראל, אלא מתוך ראיית אותה זיקה כשייכות, לא כבעלות. את מצוות השמיטה מסבירה הגמרא לא רק כחוק סוציאלי המווסת את הבעלות על קרקעות, אלא כאופן שייכות מותנה ודיאלקטי אל הקרקע: "כל שבע שנים, בשנת השמיטה, צריך להרוס את הגדרות סביב הנחלה, לתת לכולם לאכול מפירותיה. לעני, לשכן, לגר ואפילו לחיית הארץ… לשמוט את הבעלות… מצאתי בגמרא פירוש מדהים על זה ששבעים שנות גלות בבל היו העונש על שבעים שנות שמיטה שהעם לא קיים מאז נכנס לארץ! אי אפשר לחיות בארץ בלי לשמוט אותה, בלי לפתוח את היד (עמ' 92). […]
המאמץ לחרוג מסיפור אהבה מקובל בין ישראלית לפלסטינאי מוביל […] לתפיסה פחות קונפליקטואלית של הלאומיות, אשר מודעת להיותה אוטופית ולא בת-יישום במציאות נטולת הפשרות של אזורנו; אך קריאה קשובה תגלה את המתח, ולא את ההשלמה, בין אותה אוטופיה אינטלקטואלית לבין החיפוש המתמיד אחר המולדת האבודה, או במקרה של אילנה, אחרי המוליד האבוד. כתביו של האב מחליפים את קולו החי ובוראים בתהליך של הפריה את הטקסט של הבת. אם ניתן לה לשמוט את הטריטוריה הישראלית ולהתגורר חלקית בפריס וחלקית בירושלים, הרי את הטריטוריה האבהית אין היא מסוגלת לשמוט. ההפנמה שלה, (או הצומוד, במונחים טריטוריאליים) מחלחלת לתוך המחשבה, דרכי הביטוי והדמיון הארוטי של המספרת. כוחו של הרומן נעוץ, לטעמי, באותה סתירה בין האידיאה האוטופית לבין הסירוב האובססיבי לוותר על מולדת, או להתחלק בה עם אחרים. מאחורי כל אוטופיה קיימים חיים אחרים, בלתי מוצהרים, אשר זו משמשת להם מסווה. […]
הבזקים הוא ספר חשוב, משום שהניסיון שלו לספר מזווית חדשה את העימות הלאומי רגיש לסבך האידיאולוגי-נפשי של הקיטוב בין מלנכוליה לאוטופיה, שבתוכו מתרחש אותו דיאלוג חד-צדדי בין אנשי מחנה השלום לבין הפלסטינאי המדומיין, הכמעט לא ממשי. זהו דיאלוג שהישראלי חייב לקיימו כדי לפרנס אשליה שיש על מה לדבר ועם מי לדבר. […] מעבר ל"חשיבותו של הרומן", ברור לי שהוא בבחינת הישג אמנותי, הן בהעמדת דמויות מעניינות ומערכות יחסים אמינות, הן בבניית הסצינה הקטנה בצורה נקייה לחלוטין מכל פטפוט או הגזמה. מיכל גוברין […] מוצאת דווקא במסגרת של הרומן את הביטוי המלוטש והמעודן, הקרוב למה שבודלר כינה "פואמות קטנות בפרוזה". אכן, פואמה גדולה בפרוזה."
(מתוך: יוחאי אופנהיימר, "החיים הכפולים של האוטופיה", הארץ, 5.6.2002)