ר' מרדכי אשר גלובמן הוא דמות מיוחדת במינה בתולדות הישוב העברי בארץ-ישראל. גלובמן נולד בשנת תרל"ב (1872) בעיירה שפיקוב, הנמצאת באזור אוקראינה של היום, לחיה ויצחק חיות-גלובמן. כבר מגיל צעיר נתגלה כעילוי, ובגיל 12 הוזמן על ידי האדמו"ר משפיקוב – ר' מוטלה בן ר' איציקל מסקווירה, חלק משושלת האדמו"רים טברסקי – להצטרף לישיבה שלו, בה הפך לספרן בגיל 14 בלבד. הגישה לאוצר-בלום זה של ידע אפשרה לו לשקוד על תלמודו ולהעמיק בחוכמת ישראל על כל רבדיה – מהספרות התלמודית, לפרשנות הגאונים והראשונים, ועד לשירה העברית של ימי-הביניים, כאשר על גבי כל אלו העמיק חקר גם בספרות, שירה והשכלה כללית.
לכל אורך חייו היה גלובמן ציוני פעיל ונלהב: עוד בשפיקוב הוא הקים סניף של תנועת "חובבי ציון" שגם עמד בראשו. כאשר היגר לברצלב הוא הקים בית-ספר עברי שבו הוא היה מלמד – את הילדים כמו גם את ההורים – את כל מקצועות הקודש, בעוד את מקצועות החול לימדו מורים מקצועיים. כל זאת כדי שהילדים היהודיים, ובכלל זה ילדיו, לא יאלצו ללכת לגימנסיה של ברצלב. עם עליית הבולשביקים לשלטון, הוא הוכרח לשוב לשפיקוב שם הקים את תנועת ה"הגנה" שנועדה להגן על שפיקוב והעיירות הסמוכות, וייסד קואופרטיב חקלאי שמנה כשישים משפחות שמטרתו הכשרת היהודים לחיים החקלאיים בארץ-ישראל. הוא ביקש לצאת את רוסיה בשביל לקנות אדמות בארץ-ישראל עבור הקואופרטיב, אך המתיחות הפוליטית אילצה אותו להישאר בגבול סרביה שברומניה כדי לסייע ליהודים הבורחים מברית-המועצות.
גלובמן חיבר שני ספרים, שנערכו בידי שלמה גוברין, נורית גוברין ומיכל גוברין:
הראשון, תורת חיים: הבנת התורה מצדה המעשי כגורם ליצירת יופיו וצורתו של עם ישראל במובן הפיזיולוגי, הביולוגי והפסיכולוגי, נכתב לאחר שביקר את בניו בעין חרוד ויגור. ביקור זה אמנם מילא אותו אושר באשר לפריחה הנפלאה של הקמת קיבוצים אלו, אולם גם העציב אותו כיוון שהוא ראה את הניתוק המכוון של אנשי הקיבוץ מלימוד התורה, קיום המצוות, ובעיקר – ממה שהוא תפס כערכים המכוונים לחיים המעשיים המצויים בתורה. בפתח חיבור זה מובאים גם סיכומי השיעורים של הרב קוק על הכוזרי.
את ספרו השני, שישים שנות חיים, החל לחבר בהגיעו לגיל שישים והוא מהווה תעודה מרתקת המספרת את תולדות רוסיה ויהודי רוסיה ואוקראינה בתקופה מלאת תהפוכות. חלקו הראשון של הספר מתאר את ילדותו בשפיקוב – את משפחתו, את דרך החיים בעיירה, את הווי החיים בחסידות סקווירא ואת היחס בין היהודים והגויים, הספר נגמר לקראת הגעתו לגיל בר-מצווה. חלקו השני מתמקד בעיקר בתיאור "פושעים יהודיים", שפגש גלובמן כאשר שהה בכלא עם אביו כשנעצרו בעוון מכירת אלכוהול ללא רישיון. כתב היד של הספר נקטע, ללא סיום.
מרדכי ואודל גלובמן
בערב ראש השנה תרפ"ד עלה לארץ, ובכך הצטרף לבני משפחתו שהיו מחלוצי העלייה השלישית. בארץ-ישראל הוא המשיך בפעילותו החינוכית כמנהל בית-הספר "המזרחי" שבמקור חיים, ובנוסף הקים בית-ספר לילדי העניים שבעיר העתיקה – בית-ספר שנועד ללמד אותם, כמו גם לדאוג למחסורם החומרי. לאחר מכן עבר למזכירות ועד הקהילה, תפקיד שהחזיק בו כל חייו.
גלובמן היה איש מחשבה עמוקה ונפש רחבה. כיוון שכך הוא נמנע מהתחברות בלעדית לקבוצה או זרם מסוים מבין היושבים בארץ: הוא היה מבאי ביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאף ביקש ממנו לסכם את שיעוריו בספר הכוזרי על מנת להוציאם לאור. באופן דומה, הוא היה מקורב ליצחק בן-צבי. כך, הוא היה קרוב לבניו בקיבוצים עין חרוד ויגור, לאנשי תנועת ה"עבודה", אך גם למנהיגי היישוב הישן וחכמיו בירושלים.
מרדכי גלובמן נפטר בירושלים בי"ז בתמוז, תש"ד. על פי בקשתו, הוא נקבר בסמוך לבנו שלמה ביגור.
(הביוגרפיה נערכה מתוך הערך על גלובמן באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו וחלק ה"פתח דבר" שנכתב בידי נורית גוברין, שניהם מופיעים בפתח הספר שישים שנות חיים; ובנוסף, מתוך חלק ה"פתח דבר" שכתב אברהם קוסמן בפתח סיכומי השיעורים של הרב קוק על הכוזרי, והוא מופיע בפתח תורת חיים)
