הצגת "גוג ומגוג מעבדה" הועלתה במסגרת פסטיבל ישראל, וכללה שלושה חלקים, שירת-תפילה, מונולוג נרטיבי ואירוע רב-קולי ורב מדיומלי, שעוצב בשפה בימתית מיוחדת של "תיאטרון תפילה".
החזרות נמשכו במשך שנתיים בתנאי מעבדה. החזרות כללו מחקר ועיצוב של שפה ייחודית לתיאטרון תפילה יהודי. לחזרות המעבדה הביאו המשתתפים כל אחד את מדיום היצירה שלו, וחלקו את הבטיו הרוחניים עם שאר המשתתפים. עיצובה של שפת תיאטרון תפילה נגע בכל אחד מערוצי הביטוי התיאטרלי: עיבוד טקסט לבמה, אירוע ועלילה רב שכבתיים, משחק המבטא את המתח שבין הדמות האישית המועצמת ובין דמות בדיונית, תנועה מדיטטיבית ואקסטטית, שירת תפילה, עיצוב חלל המושפע מחללי בית כנסת או מקווה, יחסי קהל במה של שותפות ומעורבות. האירוע עצמו כלל גם מיצבים, עיון ודיון.
במרכז יצירתו האפית הגדולה של מ.מ. בובר, גוג ומגוג, עומדת ההתמודדות עם שורשי המשיחיות היהודית במחלוקת שבין שני ראשי חסידות פולין בתקופת מלחמות נפוליאון: החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפשיסחה. מלחמות נפוליאון מזעזעות את אירופה הישנה ממערב למזרח. החוזה והיהודי פועלים בכוחן של התפילה והעשייה הדתית כדי להביא לגאולת היחיד, הקהילה והעולם. החוזה המזהה את מלחמת נפוליאון עם מלחמות "גוג ומגוג" המשיחיות, לוקח על עצמו לפעול להחשת הקץ. היהודי הקדוש, לעומת זאת, קורא לפרישה מההיסטוריה ולהתבצרות בתיקון העצמי ובתשובה כדרכים יחידות להבאת גאולה לעולם.
בובר כתב את "גוג ומגוג" בתקופה הסוערת שבין שלהי מלחמת העולם הראשונה ועד לב מלחמת העולם השנייה, בין גרמניה וירושלים, מתוך טלטלה אישית ואידיאית על רקע הקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, הסכסוך היהודי פלשתינאי, עליית הנאציזם ושואת יהודי אירופה. היום, חמישים שנה אחר כך, עדיין מתנפצים הדי המחלוקת. ועל מישור אחר, אישי, על-זמני, נפתחות השאלות: מה הם תנאי הנפש של יחיד, של קהילה – בהם צומחת האמונה בכוחה של תפילה להביא גאולה? מה הגבול בין אמונה משיחית וחזון לאומי? ומנקודת המבט האמנותית: האם תהליכי היצירה האמנותית העכשווית שופכים אור על תעלומה אנושית זו?
בשנות עבודתנו במעבדת "גוג ומגוג" החל המהפך הגדול של חזרה למקורות היהודיים, עם ראשית הקמת בתי המדרש המעורבים, פרישׂת רשת של שעורי פרשת השבוע במסגרות חדשות ובכלי התקשורת, ובעקבותיהם פריצת הפיוט אל עולם המוסיקה הישראלית בשנות האלפיים. שנות עבודתנו מעבדת "גוג ומגוג", היו כור היתוך של מפגש בין מקורות היהדות, ובין חוויה קיומית רוחנית עכשווית מבעד למדיומים הנפגשים באירוע התיאטרלי. היתה זו גם עדות לעצמת תגובת הקהל, משנפתח הצוהר.
בתקופת "פסטיבל ישראל" נחשפה מעבדת "גוג ומגוג" בפני הקהל. היוצרים הציגו את דרכי העבודה ומדגם של הצטלבויות פירוש. נוכחות הקהל ותגובותיו היו מרכיב משתנה נוסף בעבודת המעבדה.
האמנים היוצרים:
מיכל גוברין – הקמת מעבדת גוג ומגוג, כתיבה ובימוי.
פרידה קלפהולץ – (מעצבת במה ותלבושות) עיצוב ומיצג.
אורנה מילוא – (ציירת) עיצוב מיצב ומיצג.
דורון ליבנה – (צייר ופסל) עיצוב מיצב ומיצג.
איתן שטיינברג – (מלחין) מוסיקה.
עליזה עליון-ישראלי – (מחזאית) כתיבה, משחק.
רות וידר – (אמנית קול) קול, משחק.
סמדר אימור – (רקדנית וכוריאוגרפית, מקימת להקת "סינפסה") תנועה, משחק.
בנימין צמח – (במאי וכוראוגרף, חבר "הבימה" בין 27-1919, אחיו של מיסד התיאטרון, נחום צמח) תנועה, משחק.
אבי אשרף – (בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי, ומרכז גרוטובסקי ב"פונטדרה") תנועה, משחק.
ברוך ברנר – (רב, תלמיד הסטודיו של ניסן נתיב) קול, משחק.
דלית לימור – (בוגרת ביה"ס לתיאטרון חזותי, השתתפה ב"ארכאוס") פרפורמנס.
עמליה עפרת – (מרצה, אמנית מסכה) משחק, מריונטות.
מנדי קאהן – (שחקן, דוקטורנט, מייסד אגודת "יונג יידיש") כתיבה, משחק.
פיטר פורגץ' – (חניך התיאטרון הלאומי הונגרי, סטודנט) משחק.
אלאן קנטרל – (מוסיקאי רוק, השתתף ב"ארכאוס") מוסיקה ונגינה.
דורין מלין – (מעצבת תאורה, מרצה בבית הספר לתיאטרון חזותי) עיצוב תאורה.
אמנים אורחים:
ברוס מאיירס – (שחקן "המרכז הבינלאומי לתיאטרון בהנהלת פיטר ברוק, פריס) – הנחית הסדנא (דצמבר 1993- ינואר 1994).
סרז' אואקנין (במאי, צייר, חוקר, פרופסור באוניברסיטת קוויבק) – מחקר, מיצב וידאו.
גופים תומכים:
השתתפות האמנים האורחים בתמיכת "האקדמיה הניסיונית לתיאטרון", פריס וקרן ירושלים. הפרויקט נערך בהפקה משותפת של תיאטרון "הבמה", מרכז ז'ראר בכר, ובית הספר לתיאטרון חזותי.