שיחה (בפרגמנטים) עם מוות בחרוזים ובמשקל

מצאו, פענחו והביאו לדפוס, אירנה צייטלין ועמנואל גלמן

מבין הדפים הארוכים, המנוקדים, הם ניצבים. נכנסים הביתה. אריה ליב ה"ר משה דוד ליפשיץ, מרת רחל לאה בהרב, חיים אליקיים געציל בהרב, אריה בן יהודה, הגבירה מירל אשת הגאון הר' אטר שפירא נינתו של הקדוש מורנו עקיבה איגר ז"ל. קולם "מר צורח"… קובל, "איך עזבתי" קורא: "פנה הלום עובר ראה הציון הלזה".

אפיטפים מבית-הקברות העזוב בברותי בכתב-עת לשירה. מצבות עם ניקוד על נייר כרום. קוראות מהדף בקולות שחרזו והקימו וחצבו ועיטרו ושילמו, נרצחו או עזבו.

מה ביניהם ובינינו?

קברים יהודיים נטושים. האם זו מטאפורה לעבר יהודי, לקשר המורכב ומכיל-ההפכים עם ההורים ועם קבריהם, והעתיק כימיו של הסיפור היהודי? – קיום המוגדר על-ידי ההורים (מה שהנאציזם חיפש עד לדור שלישי ורביעי, ומה שלאקאן, בדברו על החיוּת היהודית הייחודית, מכנה "שארית", "חוטר מגזע"¹), מול נדודים שעקרו את הדורות מקברי ההורים; מסורת אבות וקדושת הקבורה שלא הקימה פולחן מתים וקברים; הנחלה הראשונה שקונה אברהם, מערכת המכפלה, היתה למטרות קבורה, אך גם היא לא מנעה את קבורת רחל על אם הדרך; יעקב ויוסף משביעים את ילדיהם להעלות את גופם ממצרים, מפחד שקבריהם ייעזבו במצרים, ואילו אלפי הקברים של בני ישראל הנותרים בגושן רודפים אחרי הזיכרון המיתי, ומתגלגלים, אולי, לגופותיהם הנטושות של מתי מדבר.

דורות החיים המשיכו תמיד בנדודיהם, לוקחים איתם ספרים ושמות מקומות (ההופכים לשמות משפחה, או לשמות ישיבות), ומותירים מאחור בניינים מועטים, ציוני כמה רחובות "של יהודים" ובתי-קברות. מצבות עבריות פזורות על פני העולם כמו ספרייה ענקית של דפי אבן תלושים, כמו מפת נדודי הקהילות, אשר, כבסיפורו של בורחס, מונחת על המקומות עצמם. בקוצ'ין, בין פרות קדושות ושיחי בננה שעליהם גדולים כאוזני פיל, בטסמניה, בפראג, בפרובנס, ובצפון אפריקה. ותמיד אותם שמות חקוקים באבן – משה, אליהו, שרה, לאה האשה הכבודה.

קברים נטושים. מטאפורה לסיפור היהודי, לניגוד בין זיכרון ונטישה, שעוקצו מעולם לא קהה.

אחרי שהכל נמחק נותרות המצבות נוצרות הזיכרון. עזובות, חשופות לתשוקות חילול וניתוץ, נתונות לחסדי זרים, מופקרות לתאוותם של יזמי בנייה, לחוקים משתנים. גם המצבות באוקראינה, בשקט שעל גדות שדה משתפל לנחל, תימחקנה, כמו קודמותיהן בפרנקפורט או באלג'יר, אם לא תהפוכנה למשאב תיירותי לסיורי שורשים עם דוכני משקה ומזכרות, או למוקד עלייה לרגל לצדיק שקברו יתגלה שם פתאום.

קברים נטושים. מטאפורה לסיפור היהודי, לניגוד בין זיכרון ונטישה, שעוקצו מעולם לא קהה. פצע העולה משירתו של איציק מאנגער, יליד צ'רנוביץ, הסמוכה לברודי, הכותב ערב החורבן ולמחרתו. ב"מדרש רות" שלו מתואר הלילה האחרון של נעמי בטרם שובה ממואב לבית לחם. בגלות היא מותירה את מתיה – את בעלה, אלימלך, ואת שני בניה, מחלון וכליון וב"נעמי לא יכולה לישון" מפצירים בה בניה שלא תינטוש את קברם:

"נעמי… אמא… לא! \ היוותרי כאן איתנו, אצלנו קרוב, \ אסור לך, אסור שתלכי. \\ לא אותו המקום שערשך בו עמדה \ לא שם הוא הבית שלך, \ אלא כאן, במקום בו אותנו טמנת \ בקברים בעפר הלח".

מתוך נעמי קען נישט שלאָפן (מיידיש: נתן יונתן).

מואב בשירו של מאנגער היא עיירה בתחום המושב ובה טחנה, בוסתן תפוחים וכנסייה, וגם כמה מצבות יהודיות. ב"מדרש רות" אלוהים לא בוכה על קברים נטושים, אלא שש בערש מולדת. ועם זאת, כשמאנגער מחבר אפיטף לעצמו, ובעת ובעונה אחת לאביו, שנספה בשואה, מעורבות בו קירה ואירוניה, כאב הנטישה וקבלת הגורל:

"פה נח זמיר עצוב, ההלך שמעד, – \ על משכבו שלו לראשונה – \ שוליא-של-חייטים, איש פִיט נע-ונד, \ מבוע-שיר, אשר נדם קולו לעד. \\ אל תעקרו מעל קברו של הדרדר, \ גבשושיות שלגים אל תשקדו לגרֹף, – \ הנח מתחתיהם לא ידע מכאוב. \ הוא פה השלים עם הרִימה והעכבר. \\ אל-נא תזרו פרחים על רגב-המנוחות. \ אל תעמלו לתקן את שהרסו רוחות. \ והינשוף – אל-נא תבואו לגרשו [ממצבה] \\ דבורה, פרפר וזבוב יסובו כענן \ תרעה באין מחריד עִזו של הקברן. \ ואת נפשו – הניחו לנפשו".

עפּיטף: און אים אַליין, לאָזט אים זַיין אליין (מיידיש: אברהם שלונסקי).

*

ואנחנו, ששבנו לארץ אבות, והותרנו מאחור את ערש אבות, מה בינינו ובין הקברים?

ואני?

כבר שנים לא פקדתי את קבר הורי. מה כולה? לקחת מכונית ולרדת לחולון. לחנות במגרש הכורכר. היה שם מוכר פרחים. ודאי יהיה גם עכשיו. ואז, כמה רגעים של חיפוש מבוהל בין שורות מצבות. ואחר כך?

כל כך הרבה שנים מסרבת. בהחלטה, או בכניעה לחשש. רק המחשבה על הים הסמוך מעודדת משהו. גם אז, בבוקר הקבורה, ברחתי אליו, מתקרבת לחוף מעל גגות מחסנים ועזובה. יושבת מול המרחב עד שיבואו שאר בני המשפחה, ויסגרו את הגלים בעפר.

ובעצם זהו סירוב בירושה. אצלנו בבית לא עלו לקברי הורים. היו רק הימנעות ושתיקה.

למשפחה של אמא לא היה קבר. רק אֵפר. שם נרדם ל"שָם". מקומות חסרי קול, חסרי מילה או מצבה, מעבר לגדות הסטיקס של האימה. אבל גם לקברי אבותיו של אבא, שהגיעו כולם בשנות העשרים לארץ מאוקראינה, מעולם לא עלינו. חלקם, אלו שעל הר הזיתים, היו בילדותי מעבר לגבול הממלכה ההאשמית. אולם חלקם היו במרחק של נסיעה באוטובוס. ועם זאת מעולם לא נחצה המרחק. ומעולם לא שאלתי את אבא, למה?

אולם, ההימנעות כמוה שתיקה לימדו אותי, בשיעורם האיטי, כי עולמות טמונים מתחתם. כי הרי המתים דבבו לחיינו, וממילים שלא היו בבתי-קברות. בשנות השלושים, בשכונת שערי חסד בירושלים, כתב סבי, מרדכי גלובמן-חיות, במחברותיו השחורות את דברי הימים שלו ושל הדורות שקדמו לו שָם, בין ברודי ושפיקוב וברצלב.² שלושים שנה אחר כך, בתל אביב, כתב אבי, פנחס גוברין, את זיכרונותיו, המתחילים באוקראינה, והמגיעים עד לעמק יזרעאל של ימי גדוד העבודה. אבל, רק לאחרונה, כשהבאתי לספוס את כתביו של אבי,³ נפתחו בפני – לראשונה בקרבה – עיירות תחום המושב על חייהם הרוחשים, התוססים ועל בתי-העלמין שלהן ובהם מצבות של בעלי בתים ושל אלמונים. כי הרי גם בתודעה נקברים מקומות וננטשים ושבים וקמים לתחייה.

האדמה זוכרת כאן. בשכבות שכבות של מחיקה ושתיקה, של זיכרון ושכחה. ארכיאולוגיה של עמים, תרבויות וקברים, וביניהם קברים יהודיים קדמוניים, קברים ערביים, ובתים וקברים שעוד יוסיפו מחר ויינטשו. האם נלמד אי-פעם לחיות כאן בהווה הזוכר את מה שמתחתיו? כי איך נצפה מזרים שיחלקו כבוד לקברים שעזבנו, אם לא נכבד את החיים ואת הקבורים לצידנו? והאם יום אחד, בשוך הקרבות, מאבקי תפיסת הקרקע וקביעת הגבולות, נוכל באמת להכיל את מה שטמון כאן?

*

לימים, בהולכי בשדות עמק יזרעאל, דימיתי לשמוע, מבעד לתודעתו של אבי המת, את שתיקתם של החלוצים, זו שכיסתה על קולות ההורים וקברי האבות שננטשו בפודוליה, גליציה, פולין ורוסיה. שתיקתם של החלוצים, ושל דורות העולים והמהגרים שבאו בעקבותם, הם שקרעו את עצמם מהשָם כדי להינטע באדמה הנחרשת, בה החלו גם הם לקבור את מתיהם. ובאותה עת עצמה גם מחקו את קברות הערבים, שנדחקו ממקומם עם בואם. תיאור מכמיר על אריס ערבי, תושב שטה, החוזר בגניבה כדי לקבור את תינוקו בבית-הקברות של הכפר שאדמותיו נמכרו, מצוי בזיכרונותיו של אברהם ארגוב, בן דודי, ממייסדי בית השיטה. הוא היה חלוץ צעיר שחרש בטרקטור כשנפגש עם הערבי ושנים נשא את הזיכרון בלבו.⁴

האדמה זוכרת כאן. בשכבות שכבות של מחיקה ושתיקה, של זיכרון ושכחה. ארכיאולוגיה של עמים, תרבויות וקברים, וביניהם קברים יהודיים קדמוניים, קברים ערביים, ובתים וקברים שעוד יוסיפו מחר ויינטשו. האם נלמד אי-פעם לחיות כאן בהווה הזוכר את מה שמתחתיו? כי איך נצפה מזרים שיחלקו כבוד לקברים שעזבנו, אם לא נכבד את החיים ואת הקבורים לצידנו? והאם יום אחד, בשוך הקרבות, מאבקי תפיסת הקרקע וקביעת הגבולות, נוכל באמת להכיל את מה שטמון כאן?

האדמה זוכרת כאן. בשכבות שכבות של מחיקה ושתיקה, של זיכרון ושכחה. ארכיאולוגיה של עמים, תרבויות וקברים, וביניהם קברים יהודיים קדמוניים, קברים ערביים, ובתים וקברים שעוד יוסיפו מחר ויינטשו. האם נלמד אי-פעם לחיות כאן בהווה הזוכר את מה שמתחתיו? כי איך נצפה מזרים שיחלקו כבוד לקברים שעזבנו, אם לא נכבד את החיים ואת הקבורים לצידנו? והאם יום אחד, בשוך הקרבות, מאבקי תפיסת הקרקע וקביעת הגבולות, נוכל באמת להכיל את מה שטמון כאן?

כי מה שטמון כאן פורץ את גבולות המקום, וממפה מחדש כאן ושם. הוא רוחש בגלגול מחילות ענקי של קולות השבים ומתדפקים בלי תעודות מסע, בלי קווי דואר, בלי אתרים באינטרנט. מזכירים כי דווקא כאן "בארץ החמה היפה" לא קיים דבר ללא השָם והאז, ללא זיכרון הנדודים, ללא שכבות הארכיאולוגיה של הגולה, או ללא הגולות העכשוויים של התפוצות. ספרים, וניגונים, ופיוטים, ותפילות, ושירי מחאה, וריחות מטבח, וסיפורי גנבים, וחיבורי מדע, ומנשרים וחורבן והומור וכפירה. כל מה שהוכחש, והושתק, בשם איזה כאן ציוני מקומי, מחשש שמא לא יוכל לסבול את פיצוץ התודעה היהודי המרובה הזה. מפחד שלא יוכל לסבול את ריבוי הקולות הפנימי של עצמו. ומבלי לקבל את הפרדוכס המהותי של עוצמת התודעה בציון, זו המכוּננת מעצם הריבוי, המכילה את המקום ואת הנדודים כאחד, במעין וריאציה אנושית על תכונתו של האל, "המקום", שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

ובמילים אחרות: אפיטפים על מצבות יהודיות עזובות בברודי הם מטאפורה למה, שבפרדוכס מהותי, רק השיבה לָמקום תוכל להכיל, ורק הכלתו תכונן את המקום. פיצוץ תודעה שיכיל את מה ששתוק, ומרוחק, ועזוב, ואת מה שרוחש ללא הרף. פיצוץ תודעה שיכיל שכבות של הווה מרובה זמנים, מקומות וקולות. ואת מה שינבוט מהעומק. כמו שיר.

הערות:

1. Jacques Lacan: Le Seminaire, Livre X, L'Angoise (1962-3), seuil, 2004, p. 225.
2. מרדכי גלובמן: ששים שנות חיים (הובא לדפוס על ידי שלמה ונורית גוברין), בתוך: כתבים, הוצאת המשפחה, הדפסה שניה ומלאה, תשס"ה.
3. פנחס גוברין: היינו כחולמים, מגילת משפחה, הוצאת כרמל, 2005.
4. אברהם ארגוב: פרקי זכרונות (הוצאת הקיבוץ, ללא תאריך), עמ' 33.