"שירתה של מיכל גוברין מצליחה לתאר מצבים נשיים, ולא רק כאלה, אלא את הווייתו הקיומית של האדם בכלל, בשפה, בסטרוקטורות תחביריות, ובארגון החוויה האנושית במילה ובשיר. […] כתיבתה היא אסוציאטיבית, ארוטית מאוד, דחוסה וקורלטיבית לאינטנסיביות של האירוע הנרשם כציור ההולם ונרקם אל תוך התודעה, וממנה אל הדף בשלל צבעים וריחות כמרקם אמנותי. […] התודעה האנושית מאפשרת את קיצורם של מרחקים גיאוגרפיים. המכונית והמטוס כסמלים פאליים המיוחסים לגבר, משמשים כעת את האישה במסעותיה בעולם כיכולת פעולה. המטוס משמש כרחם ממנו נולדת האישה. הוא סמל מרכזי בשיר הפותח את הפרק "רשמי מסע הודו". העמדה אנלוגית ניגודית של פרק זה אל מול הפרק שבא אחריו "תמונות אירופאיות" יוצרת ביקורת נוקבת על החברה המערבית שההסטוריה שלה עקובה מדם.
שני שירים מרכזיים בכל אחד מן הפרקים, השונים זה מזה מבנית ותחבירית, מדגימים את ההבדל המהותי והמשמעותי בין שתי התרבויות. התרבות ההודית נתפסת כתרבות סוגסטיבית, זורמת והרמונית עם הטבע […] אל מול תרבות זו נתפסת החברה המערבית כמתערבת בצורה ברוטלית בטבע, משבשת אותו […] אל תוך חוויות המסע מתמזגת ההוויה היהודית כחוויה פרטית וקולקטיבית גם יחד, המעמידה את האדם אל מול אל מחמיר ושופט. […] זוהי שירה מרתקת, והיא ראויה לעיון נוסף, מעמיק…"
תפריט