המפגש המודע הראשון שלי עם הספרות כאמנות היה בגיל 14. המורה לספרות בשנת הלימודים הראשונה בתיכון עירוני ה' בתל אביב היה המשורר איתמר יעוז־קסט, וכל מה שהתרחש באותם שעורים הוביל לעולם שהשתוקקתי להיות חלק ממנו. המורה הנערץ היה שומר הפתח ומורה הדרך, מורה על נתיב המסתורין. ונדמה היה לי שהוא מניד את ראשו לעברי באישור.
שיעורי הספרות היו בשעה האחרונה ללימודים. רוב תלמידי הכיתה לא הקשיבו, התפרעו או זרקו על המורה גירים וקליפות תפוזים, אבל הוא, אדיש למהומה, היה עומד במעלה השביל שבין הספסלים ומלמד קומץ ילדים שהקשיבו לו בריגשה. ביניהם מיכאל הנדלזלץ, לימים עורך מוסף "הארץ ספרים", חבצלת חבשוש, לימים אהובתו של פנחס שדה, אולי עוד ילדה וילד, ואני.
המורה לספרות היה מריץ בשליחותו מישהו מהמשתעממים לספרייה, והלה היה חוזר עם מבחר הספרות העברית והעולמית, שלא היה דבר בינה ובין תוכנית הלימודים, שיריהם של לנסקי או פוגל או ספר המעשים של עגנון, שמתוכם היה מקריא לנו בקולו המתנגן, הרך, כמצביע על אבני דרך בנתיב. כך יום אחד פרש בקולו התמה (ובנימה הונגרית) את נופי הים של "אנבל לי" של אדגר אלן פו, ואז את האופל המקולל של "העורב" במקצב המכושף של תרגום ז'בוטינסקי.
באותה שנה העלינו במסגרת החוג הדרמטי של בית הספר את "האור הנחשך" של איתמר יעוז־קסט בבימויו הסימבוליסטי של דן קדר. במחזה המסתורין בתבנית תיאטרון ימי הביניים התנהל מאבק מיסטי בין חול וקודש במהלכה של שבת אחת שבה פורצת אש התגלות בחצר חורבת בית הכנסת של האר"י בצפת. כילדה שמעתי כבר על מקובלי צפת בקיצים שבהם נפשנו בין סימטאותיה עם שורדי השואה מפולין כתחליף לקיט בזקופנה שבהרי פולין. וכך, על במת תיאטרון "הבימה" גילמתי בדבקות את דמות "האשה" החוזה בהתגלות בעוד קולו של מיכאל הנדלזלץ רעם כאחד מימי החול. המחזה, שראה אור ב-1963 מלווה בעבודותיו היפהפיות של יעקב וכסלר, מסתיים בתבוסת השבת ובניצחון ימי החול ומלכות האור הנחשך: "החול / בקיום / החומר. // בדיה / היות / הנפש / בתוך / הויה".
המורה לספרות היה מריץ בשליחותו מישהו מהמשתעממים לספרייה, והלה היה חוזר עם מבחר הספרות העברית והעולמית, שלא היה דבר בינה ובין תוכנית הלימודים, שיריהם של לנסקי או פוגל או ספר המעשים של עגנון, שמתוכם היה מקריא לנו בקולו המתנגן, הרך, כמצביע על אבני דרך בנתיב. כך יום אחד פרש בקולו התמה (ובנימה הונגרית) את נופי הים של "אנבל לי" של אדגר אלן פו, ואז את האופל המקולל של "העורב" במקצב המכושף של תרגום ז'בוטינסקי.
בהתגלות של מלכות החושך חזה הילד פטר ארווין קסט במחנה המוות ברגן בלזן שאליו גורשה משפחתו מבודפשט בהיותו בן תשע. את שיריו הראשונים כתב בהונגרית כילד בן עשר, ולשנים פירסמם כ"מסמך". באחד מהם יושב שלד המוות על פאת מיטתו של הילד המישיר בו מבט, ובאחר בעד ארוחת צהריים מכריז הילד: "את הארץ — אשרוף, / אקלל את השמים".
כמשורר בוגר, אחרי ששינה את שמו לאיתמר יעוז־קסט, זוקקו המראות בלשון מטפורית עשירה בספרו שזכה לתהודה "נוף בעשן / פרקי ברגן־בלזן" (1961). כאן שולטת חוקיות מהופכת בתודעת הצללים הנאחזים בחיים: "לבוש שחור / ישב הערב על מפתן הצריף", ו"על מפתן היקום / ישב שבעה". ובהיפוך דימוי גן העדן, "עלה / עשן / מתוך הגן — / הביט אלה / ממרום, / ופחד התהלך / לרוח / יום".
ה"שָם" היה טבוע תמיד במבטו כאד על משקפיו, כבשיר (המוקדש ליעקב בסר), דו־שורש: "באמצע הרחוב התל־אביבי / לפתע / להריח לילך־שיכור, / ברחוב המזיע / כמו אדם. // כי בעוד הזעה כיסתה את משקפי / צמח לו הלילך — השיכור כחול־העין / בכל פינות הרחוב התל־אביבי, / וחם מדי היה / אולם הריח / הפיל רצון־שינה / ובאמצע הרחוב / ראיתי נהר / גם שמעתי קול של פעמון, / באמצע העיר — / חי / אדם / לחוף הים התיכון / ובצל הלילך הזר, // יושב זה שנים לחוף הים, / אך יושב לו לחוף הנהר". תנועת "המהגר הביתה" (ככותרת אסופת הסיפורת) נשאה את כל יצירתו בשירה, בהגות ובפרוזה. מסע שב ומתחדש מילדות ועד שיבה במאוחר, בחיפוש אחרי "שָם" שנמחק ובבנייה מתמדת של "כאן" שנרקם ונפרם.
במונח "דו־שורש" שטבע יעוז־קסט הוא חשף, בדרכו, את העולם האחר השקוע בלב אור התכלת העזה והתובע את קיומו מול קולות ספרות הילידים מלאי העוז ששקדו למחוק את צלליו, אם בקשר של שתיקה ואם בדיבור שאינו אלא אלימות הדחקה. אבות ישורון, בן הדור הקודם, חולל "שבר סורי־אפריקאי" עם פתיחת המגירה ובה מכתבי משפחתו הרצוחה בשירי "שלושים עמוד" (1964), והתנסות מקבילה של ילד ניצול ומהגר היתה מנת חלקו של אהרן אפלפלד: "האנשים שבאו הנה בשנות ה־40 וה־50 ניצולי שואה, הביאו איתם בָּגַאז'ים עצומים, מטענים עצומים של חיים, חיים וכאבים, וכאן היתה איזה חומה, אי־אפשר היה…"
הוויית "דו־שורש" היתה גורלם הדחוי של סופרי היידיש, של כותבי שלל הלשונות המערביות או של הבאים מארצות ערב או הבלקן — כל אותו עולם ספרותי עשיר, מרובד וטעון, שונה בנושאיו ובסגנונותיו, שסער במרתפי הרפובליקה של הספרות העברית ולרוב נשכח שם. גם אחרי התפרצות הקול המזרחי בידי יוצרים בני דור אחד או שניים אחרי שנות ההשתקה או הדיהם של קולות ערביים, עדיין הגמוניית הספרות העברית שינתה רק במעט את מפת הדרכים שלה. וכך, למרות ההכרה, גם הממסדית, שזכה לה איתמר יעוז־קסט הוא נותר מתויג באזורי הספר של הישראליות.
אל לב העשייה הספרותית הישראלית פרץ יעוז־קסט כשהקים עם מריצה רוסמן, אחותו, את הוצאת הספרים הראשונה לשירה "עקד", שבה ראו אור ספרי מקור ותרגום מעוצבים בקפידה ומלווים ביצירות אמנים. במרתף ברחוב בר כוכבא שבו שכנה אז הוצאת עקד נפתחו בפני קומץ תלמידיו המושבעים מהתיכון שערי מקדש הספרות שיעוז־קסט ואחותו כיהנו בו. שיננו בהתרגשות את שירי פרוור, רילקה או המקוללים מהספרים הדקים, והוזמנו להקריא בלוויית גיטרה את שירי לורקה בערבי ספרות שהיו לנו תפילות קודש מסעירות.
בהוצאת "עקד" טופחו גם, כתלמידים אישיים בכיתה ללא קירות הנפרשת על כל הארץ, משוררים צעירים בראשית דרכם שעלו לרגל לפגוש את איתמר יעוז־קסט עם ביכורי שירתם. רבים חבים לו ולהוצאת עקד את הקשב הראשון, זה המאשר את קולם השירי המהסס עדיין. גם אם זנחו אחר כך את מרתף ההוצאה ועברו אל בתי הוצאה גדולים ופומביים ממנה, נותר בראשיתם מבטו הקשוב והרואה של איתמר יעוז־קסט שהכניסם במפגשי "אני אתה" אמיתיים אל עולמות אורפיאוס האפלים־מוארים.
חיפוש המסתורין התווה את הביוגרפיה הספרותית והאישית שלו. "תחושת המסתורין… ליוותה אותו מילדותו… מלווה בפחד בלתי מוגדר", מתארת חנה יעוז רעייתו חוקרת הספרות, שאתה ניהל שיחת יצירה עד מותה. הוא עצמו הגדיר זאת כשאיפה: "להפוך את הפחד ליראה, כלומר, לתחושה המיועדת לשרת תכלית עליונה".
וכך, שיחתו של יעוז־קסט עם האמונה, הדת והאל לא התכחשה להתגלות פני האופל שבה חזה בילדות ולא מחקה את האור הנחשך, המרצד בחירות מתריסה עד ל"ספר האור הלבן, שירים על אמונה ותשובה" (2009). היתה זו "דרך… [ה]כרוכה בהתלהבות ובדעיכה לסירוגין, בבחינת רצוא ושוב", שחרגה מהמקובל והתריסה כנגד אלימות ההגדרה הפטרונית של "חזרה בתשובה".
בשירו הוא שואל באירוניה, "לחזור בתשובה… ואולם לפנות ולשוב יכול רק / מי שרחק, ואני שבקרבתך לא עמדתי מעולם / …ובדרך הדמיון בלבד התפלללתי תפילת ערב ובוקר…". וכיסוי הראש עלה וירד מראשו על־פי תהפוכות השיח: "בראש גלוי — חש כחוטא. / בראש מכוסה — חש כמתעתע", עד שהתקבע לבסוף כקסקט אירופי, "ועל ראשו / רק / כיפת־שמים משחירה". נתיב האמונה היה חיפוש עקשני של המיתוס מבעד לשברי ההיסטוריה, "ברור לי כי כל דור ודור צריך להגדיר מחדש את מהותה של האמונה", כפי שאמר בסימפוזיון שהתקיים בבית הסופר ב-2009, "לא לחינם כתבתי באחד משירי הישנים 'עודני מתקשה להחליף את הפחד ביראה'".
באותה שנת לימודים ראשונה בתיכון נלווה למורה לספרות מסתורין שלא ירדתי לשורשיו, כרוך בבת הצחוק הנבוכה חמה שלו בשפה תחתונה משורבבת מעט, במבטו הרואה מבעד למשקפיו. אז ייחסתי אותו למסתרי הקיום שרק הספרות וכוהניה העוסקים בקודש נוגעים בשולי אדרתו. בעקבות המפגש עם שירי אדגר אלן פו שאלתי מהספרייה את "סיפורי המסתורין" ובאישון לילה קראתי בסיפור "נפילת בית אשר", שבסופו נמלט המספר מהטירה המקוללת שזעקות אחותו המתה של ידידו, שננטשה חיה בארון מתים, בוקעות ממרתפיה.
סערת הרגשות שאחזה בי בסיום הקריאה הצליחה לחסום מאוזני את צעקתה של אמי ממיטתה, שגם היא, אחרי שאיבדה את משפחתה הראשונה, נכלאה, כאיתמר יעוז־קסט, בברגן בלזן. תמהתי בנעורי על הקשר שכמו חיבר בין אמי ובין המורה לספרות, אולם נדרשו שנות חיים כדי שאחשוף בכתיבה במאוחר את סיפורה של אמי מבעד להכחשתי ארוכת השנים. בפתיחת הספר מתואר אותו שיעור לספרות. שלחתי אותו לאיתמר (כך ביקש עכשיו שאפנה אליו), ובתשובה הגיע ספרו "המהגר הביתה, סיפורת 2005-1970, מבחר". בהקדשה הודה "שזכרת אותי (לטובה!) מתקופת התיכון", ובו, בצד רומאנים עזי מבע, גם סיפור קצר, "הילדה והזר", שלדבריו שימשתי אני בנעורי השראה לכתיבתו. נרעדתי לקריאת התיאור המדויק של הפחד שאיים גם עלי, כילדת ניצולים, ושל הניסיון לברוח מפניו, להתכחש. ונדהמתי לקרוא כיצד גם הוא כילד, פטר, נמלט בהתכחשות ובדחף לחיות, כאילו יוכל להימלט מעצם חייו, וכיצד חזר אל תחנות הנתיב הטעון המהדהד בכל הקולות של יצירתו.
איתמר יעוז־קסט העמיד קורפוס רחב ידיים עשיר בסוגות, שהוא מבחינת אוצר הממתין למפגשי קריאה עתידיים שיגיחו מתוך ההדחקה ויטו אוזן לקולו.