בתקופה הקרובה יפתחו דיונים על חידוש התצוגה במוזיאון אושוויץ, שנבנה למחרת מלחמת העולם השנייה. במקביל יצאתי אני בקיץ האחרון לפולין ולאושוויץ בעקבות אמי, כחלק ממסע כתיבה. הביקור במוזיאון אושוויץ עורר בי שאלות קשות. עם שובי התבקשתי לחלק את מחשבותי עם ועד המוזיאון.
ביקורי הראשון באושוויץ, היה לפני שלושים שנה, לבדי, אשה צעירה ישראלית תלמידת דוקטורט בפריס.1 אז טרם התחלתי להתמודד בגלוי עם עברה של אמי, רינה גוברין שהגיעה בצעדת המוות מאושוויץ לברגן בלזן, או עם חייו הקצרים של אחי, מארק לאוב, שבגיל שמונה נשלח לתאי הגזים. אז לא נטבע עדיין המושג "דור שני", ואל פולין הקומוניסטית הגיעו רק מעטים. במרחבים הריקים והעזובים של אושוויץ, של מחנה בירקנאו, למעט קבוצה קטנה של תלמידי בית ספר פולניים בקור של סוף סתיו, הזמן נעצר. ובלב השקט המאיים של בית הקברות הגדול בעולם הדהדה החימה לזעוק עם כמה שרידים על מה שחורג מכל שפה ודמיון.
מאובנת התהלכתי בין הבלוקים באושוויץ, במרחבי ביקרנאו. ושם, מול שתיקת המקום, הבנתי שלא אוכל להמשיך ולהתכחש כפי שנדמה היה בתל אביב של ילדותי או בפריס של שנות השבעים. היתה זו היה תחילת מסעי המפורש אל סיפורה של אמי.
בקיץ האחרון חזרתי עם רחל-שלומית, ביתי הבכורה, ב"משלחת של שתיים". עשרים שנה אחרי מותה של אימי, אבל עם קולות הנשים והגברים ששרדו עם אימי וסיפרו לי עליה. באותו בוקר קיץ המה אתר המוזיאון המוני מבקרים מהעולם כולו. יחידים וקבוצות, רק חלקם הקטן מישראל. הפעם, בין הצובאים על מוצגי המוזיאון מה שנכח בפני יותר מכל היה התהליך רב-העצמה של המחיקה. אז והיום.
בין שאר התיירים שחולקו לקבוצות יצאנו בעקבות המדריכה הפולניה. ביתן אחרי ביתן שבתי וצפיתי במוצגים. תוך כדי ביקור המחנק הלך וגבר. – מחמת הזעזוע המחודש מול מלכודת ההשמדה, שלב אחרי שלב, מהרמפה והגעת הטרנספורטים, ישר אל המקלחות או דרך ההרעבה, עבודת הפרך, הניסויים בבני אדם, ההוצאות להורג, העינויים ואז תאי הגזים עם פחיות הציקלון B, ואחריהן המשרפות, והשאריות. ערמות השאריות, הנעלים, המשקפים, המברשות, השערות. אך בעת ובעונה אחת גם בהלה בפני ריק אחר שהלך והתעצם: מליוני בני האדם שנרצחו ועונו. תוך כדי ביקור הם שבו ונבלעו באנונימיות של המספרים ההמוניים, בזהות הקולקטיבית ומחוקת פנים של מארטירים. בערמות הדחוסות של שרידיהם, "רליקיות" מקודשות שתפסו את מקומם. בין המוני המבקרים נותרה מהדהדת העדרותם.
ביתן אחרי ביתן שבתי וצפיתי במוצגים. מליוני בני האדם שנרצחו ועונו. תוך כדי ביקור הם שבו ונבלעו באנונימיות של המספרים ההמוניים, בזהות הקולקטיבית ומחוקת פנים של מארטירים. הם כמעט ולא קיימים במוזיאון – כבני אדם. לא בחייהם הקודמים ובמיוחד לא בין גדרות המחנה, בבלוקים, בצריפים, בתורים אל המוות. המוזיאון לא מגלה לנו את מורכבות תגובותיהם, והם נותרים לרוב לכודים במבט התיעוד הנאצי. פרשתי מקבוצות המבקרים אחוזת סחרחורת. בעל כורחי הרגשתי כמשתפת פעולה. כאילו בעצם המבט החד צדדי ממשיך המבקר באושוויץ ומוחק אותם כבני אדם, הופך אותם למסה תעשיתית. חומר גלם ההולך ומתכלה עם השנים, המזכיר בפגיעות חיי החומר שלו, את היותו פעם חלק מחיים אנושיים.
הם כמעט ולא קיימים במוזיאון – כבני אדם. לא בחייהם הקודמים ובמיוחד לא בין גדרות המחנה, בבלוקים, בצריפים, בתורים אל המוות. המוזיאון לא מגלה לנו את מורכבות תגובותיהם, והם נותרים לרוב לכודים במבט התיעוד הנאצי. שמותיהם לא נמנים, צילומיהם ספורים, פניהם לא קיימות, קולותיהם מועטים. וכך, מול עצמת התצוגה של פני הרוע כמעט ואין הד במוזיאון אושוויץ לההתנסות האנושית בלאגר ולדרכים המרובות שבהן עמדו בני אדם או קרסו מול פני הרוע.
פרשתי מקבוצות המבקרים אחוזת סחרחורת. בעל כורחי הרגשתי כמשתפת פעולה. כאילו בעצם המבט החד צדדי ממשיך המבקר באושוויץ ומוחק אותם כבני אדם, הופך אותם למסה תעשיתית. חומר גלם ההולך ומתכלה עם השנים, המזכיר בפגיעות חיי החומר שלו, את היותו פעם חלק מחיים אנושיים. וכך לא רק את ערמות השערות ראיתי אלא גם את צבען ההולך ומאפיר (למרות שב-1968, על פי מסמכי המוזיאון, עברו השערות שימור במעבדות המוזיאון, הוסרו מהן מאה קילו אבק והוחזר להן ה"צבע הטבעי").
מול מסלול הביקור בין ביתני העינוי ושבילי המוות, נדמה היה לי לרגע שאני חלק מקהל הצובאים על מופעי המסורת הארוכה של הצגות הגיהנום, של מרתפי העינויים, של ביתני הפחד האימים בירידי השעשועים. – המופע הממשיך וסוחף המונים לתעשיית האלימות העכשווית גם אחרי אושוויץ, אחרי רואנדה ודארפור, וגם אחרי ה-11 בספטמבר, (שזכה לשבחיו של שטוקהאוזן על "עוצמתו האסטתית")
ישבתי חסרת אונים בצד השביל שבין הבלוקים, וידעתי שכמו ממופעי הגיהינום והעינויים, כך גם מהביקור באושוויץ, הטובים יצאו טובים יותר והרעים יותר רעים. מול פני הרוע אלה ילחשו שבועה לצדק, ואלה ישננו את שיעור הרשע של הארכי-תלין.
האם ייתכן שמוזיאון אושוויץ, למרות כוונותיו האציליות, מעמיד אנדרטה לגאונות של הרוע?
האם הוא תורם לסחרחרות הבלתי נסבלת של מונחי הקדושה, הקרבן, המרטיר, שהחלה בעצם המונח הקורבני "הולו-קוסט" (קורבן; עולת תמים), שהפך ל"מושג נחשק" ב"תחרות" הדמים על מעמד הקרבן, ובקידוש היסורים והמוות, עד לשהידים?
אולם את אושוויץ לא הקים אלהים ולא ברא השטן. את אושוויץ בנה האדם, ועונו בו עד מוות בני אדם. הם לא מתו על "קידוש השם" אלא נאבקו על "קידוש החיים", כפי שאמר הרב נוסבאום לפני שניספה. בלאגר התגלה האדם, בשפלותו ובגבהיו.
ומה עם קולם של בני האדם? איך להתקרב אליהם בלב מראות התופת? איך להיזכר בדרכים בהן עמדו מול הרוע? איך להקשיב לפנים הרבות של המשמעות שנתגלתה בלב ליבו של הרוע, או בלשונו של ויקטור פרנקל, ל"אדם המחפש משמעות"? איך להיזכר ביאוש, בחולשה, בכח, באכזריות, בחמלה, באמונה או בכפירה באל, באדם.
לא חזרתי אל קבוצות המבקרים, ומבעד למוצגים, לבלוקים, לצריפים, התאמצתי להיאחז בספורה של אימי. הסיפור ששתקה עד מותה, שמחקה בניתוח בו הורידה מזרועה את המספר, ממשיכה ונאבקת בזהות הקורבן שנכפתה עליה. נאחזתי בפיסות הסיפור שליקטתי בשנים האחרונות מפי עשרת הנשים, "הצענערשאפט" בכינוין במחנות, איתן שרדה את פלשוב, בירקנאו, אושוויץ צעדת המוות וברגן בלזן. כיצד אחרי שנרצחו משפחותיהן החזיקו זו את זו מבעד לעינויים, לעבודת הפרך, לרעב, וכיצד עזרו זו לזו, חילצו את החלשות מתוך שורות הסלקציה, הדליקו נרות חנוכה בבלוק 24, חילקו את הלחם, ניסו להמשיך ולצחוק, להמשיך ולשמור על צלם אנוש. העליתי מולי עיני את דודי, טובק, שהטיל את עצמו לגדר המחושמלת של אושוויץ, את מארק, אחי בן השמונה שנשלח למוות עם טרנספורט הילדים מפלאשוב.
אולם את אושוויץ לא הקים אלהים ולא ברא השטן. את אושוויץ בנה האדם, ועונו בו עד מוות בני אדם. הם לא מתו על "קידוש השם" אלא נאבקו על "קידוש החיים"
ברגלים כושלות הגעתי, לצידה של ביתי, אל בין עצי הלבנה שמאחורי חורבות המשרפות. מרחוק נשמע קולה של המורה הישראלית שהקריאה לתלמידיה קטעי עדויות. ללא מילה חיפשתי לרגע סימן חקוק בעץ. כמו שעשתה אימי, על פי דברי חברתה. בזמן שהמתינו בפתח תאי הגזים, כשחלק אמרו וידוי, הלכה אימי בין עצי הלבנה. היא חיפשה סימן שמארק אולי השאיר לה, הספיק אולי לחקוק. גם אני חיפשתי סימן. אישי. ואינאונים התוויתי על אחד הגזעים אות M – האות הראשונה של שמותינו: מארק. מיכל. ואז, במקום הספוג עשן ואפר, אמרתי קדיש.
מוזיאון אושוויץ הוקם ב-1947 בהחלטת הממשלה הפולנית. עם כניסת הצבא הרוסי למחנה נאבקה קבוצת ניצולים פולניים להשאיר את שרידיו על תילם כדי לעצור את מחיקת העקבות השיטתית של הנאצים, ולאסוף ראיות על הפשעים שבוצעו באושוויץ. מאוחר יותר הוחלט שלא להכניס שינויים באתר, מתוך כבוד להיותו בית קברות, ולהשאירו כפי שהיה עם השחרור. ערמות החפצים האישיים, השיער, הבלוקים, הצריפים, שרידי המשרפות היו לעדים דוממים, ובזכותם הפך מחנה אושוויץ-בירקנאו למקום הזיכרון. מקום העדות וההרשעה.
את חוויותיהם הפרטיות נמנעו מקימי המוזיאון מלהציג בפומבי. "אמא שלך לא היתה צריכה לדבר על אושוויץ, היא היתה שם" אמרה לי לאחרונה אחת מחברותיה הניצולות. אולם, מה שהיה חווית חיים לבני אותו דור איננו נחלתם של הדורות הבאים. הצגת מכונת ההשמדה המוות והעינויים הינה רק מחציתו של הסיפור. חציו השני הוא סיפורם של בני האדם מול פני הרוע.
עם פתיחת שערי אושוויץ בינואר 1945 היה המחנה כמעט ריק לחלוטין. רוב אסיריו פונו בצעדות מוות למחנות עבודה ומוות ברחבי פולין וגרמניה. באושוויץ נותרו השרידים הדוממים של מכונת ההשמדה, והתיעוד הנאצי: רשימות, צילומים. אלו המוצגים שבנו את רובה של התערוכה המקורית.
סיפוריהם של הלכודים נחשפו לאט. רק שנים אחר כך נחפרו מתוך ערמות האפר שבחורבות הקרמטוריום יומנים של אנשי הזונדרקומנדו, וצורפו לתצוגה. וקולותיהם של השורדים אחרו להישמע, אם מחמת אוזניהם האטומות של אלו שלא היו בפלנטה האחרת, ואם מתוך מאמצם של השורדים להיאחז בחיים חדשים, ומוראות העבר איימו עליהם. בשנים הראשונות אזני החברה היו כרויות בעיקר לקולות העזים של לוחמי המחתרת והמתקוממים. הם מצאו הד בעולם שנלחם בנאצים, או בישראל הנתונה במלחמת קיום. שנים עברו עד שמושג הגבורה הדהד גם בקולו של פרימו לוי המצטט את דנטה בדרך למרק, בפרוסת לחם שניתנה לאחר, בתפילת ימים נוראים ממחזור בכתב-יד ששוחזר מהזיכרון, ביכולת לאהוב בלאגר, או בבדיחות של הומור תליינים. שנים חלפו עד שהסטיגמה "כצאן לטבח" תדהה מעט – היה צריך לעבור דרך הרצח ההמוני במעלות או רצח הספורטאים במינכן כדי להיווכח שבני ערובה, ואפילו בעלי כושר קרבי, נותרים חסרי אונים מול שוביהם. שנים עברו עד שתחושת האשמה של הניצולים מול הנספים, ועוד יותר תחושת האשמה של החברה מול שארית הפליטה פינתה מקום להקשבה, לתיעוד. ברגע האחרון.
כאן הוא המקום לשמוע את קולות האדם, לשאת אותם כדי לפנות אליהם ברגעים מכריעים בחייו. בהם יהיה הוא עצמו החזק או בן הערובה, בהם יידרש לבחור להפנות עורף או להושיט יד. זהו מקום המפגש עם רוח האדם. מפגש וחשבון נפש. כאן מתנהל הקרב על הזיכרון, על המשמעות, קרב בלתי פוסק, דחוף שיקבע את פני עולמנו.
ששים שנה נאסף החומר בארכיונים, בספריות, בבתי המשפט, בדפי עד, בראיונות, בשיחות עם הילדים, עם הנכדים, מה שנותר בשתיקות. לאט לאט לוקטו שמות המתים, והקולות הבודדים הצטרפו למקהלה ענקית של ספורים אישיים, המפרקת את המסה האנונימית של מספרי הענק ומחזירה את הפנים לבני-האדם שמילאו את אושוויץ. כותבת את הספר העצום של פני האדם.
מקימי המוזיאון עצרו את תכנית העלמת העקבות השיטתית של הנאצים ושמרו על הראיות לפשע. אולם המוצגים לא עצרו את דחף ההכחשה – ויעידו נאומיו של אחמדיניג'ן או אתרי האינטרנט שעל רקע מוסיקה מתקתקה המציגים את אושוויץ כמחנה עבודה לדוגמה עם סאונה ותזמורת ובית חולים.
יותר ויותר מוזיאונים בעולם מספרים את סיפורי האדם בשואה, ו"יד ושם" במתכונתו החדשה בראשם. ואולי די בכך? אולי אין צורך בעלייה לרגל אל מקום האימה, אל בית הקברות הגדול בעולם, שמחוץ לזמן ולמקום?
בין קבוצת מבני האבן ומרחבי הצריפים המתפוררים קבור סיפורה של האנושות. כאן נפגשים עם עברם בניהם ונכדיהם של רוצחים ונרצחים, של מענים ומעונים, של אלה שעמדו מהצד ושל אלה שהושיטו יד, ושל הבאים מקצוות העולם.
כאן המקום לבכות את המתים, להזכיר את שמותיהם, עד כמה שניתן, את גילם, מוצאם, להתאבל על קרובים ועל רחוקים, על בני עמו או בני עמים וארצות אחרים. כל מבקר בדרכו. כאן הוא המקום לשמוע את קולות האדם, לשאת אותם כדי לפנות אליהם ברגעים מכריעים בחייו. בהם יהיה הוא עצמו החזק או בן הערובה, בהם יידרש לבחור להפנות עורף או להושיט יד. זהו מקום המפגש עם רוח האדם. מפגש וחשבון נפש. כאן מתנהל הקרב על הזיכרון, על המשמעות, קרב בלתי פוסק, דחוף שיקבע את פני עולמנו.
במוזיאון אושוויץ המחודש יוכלו אמני העיצוב לבנות מסלולי ביקור והשתתפות בטכנולוגיות עכשוויות. אירועי השואה, הנסוגים אל מרחקי המיתוס ילכו ויותכו לריטואל. אך לפני כל עיצוב של הזכרון, דחוף להזכיר מהו זכרון אושוויץ, מהם קולותיו.
באוטובוס שהוביל את המבקרים בשעת סגירת האתר עמד שקט. הסתכלתי על האנשים השותקים, שקועים בעצמם. היו שם אירופאים ואמריקאים, אסיאתים ואפריקאים, זוג צעירים מרופטים בעלי חזות טטארית, שנחו, ראשיהם נשענים זה על זו. השמש הנוטה הזהיבה את שדות הקיץ, את פני הנוסעים, כיסתה באור רך את טלטול הקהילה המקרית. באושוויץ נכתבת הגדה משותפת לאנושות כולה. סיפור רב קולות ופנים, זכרון חי, מחייב, תובע, ומכל אדם ואדם, "כאילו הוא יצא מאושוויץ".
הערות:
- על כך ר' במאמר "המסע לפולין"