חיפוש
Close this search box.
ביקורות ומאמרים

המהגרים בחאן הירושלמי – שמעון קאנץ [מתורגם וערוך]

מיכל בגוב המהגרים – צפורה רומן

נסעתי למקום שבו אוכל לכתוב אמת – מיכאל הנדלזלץ

משקפיו של סלבומיר מרוז'ק – מיכאל הנדנזלץ

העוזבים את מולדתם – טלילה בן-זכאי

מיכל מציגה את מרוז'ק בחאן – שרגא הר-גיל

"המהגרים" התיישבו ב"חאן" – עמליה ארגמן

"המהגרים" בחאן הירושלמי – דב בר-ניר

מי חופשי באמת? – בועז עברון

נדנדה בשניים – עדית זרטל

מיכל גוברין: מפיטר ברוק לחאן

הרפתקה אמנותית שסופה פרס – מאירה אליאש

ההנאה הגדולה בעבודה בתיאטרון היא לעסוק בבני אדם – עמליה ארגמן

תגיות
Print Friendly, PDF & Email
באותו עניין

המהגרים

מאת סלאבומיר מרוז'ק | תיאטרון החאן | תשל"ז, 1976
פרס מרגלית לשנת 1977 לבימוי ולמשחק

תרגום ובימוי – מיכל גוברין
מוסיקה – יוסף טל
תפאורה ותלבושות – משה שטרנפלד
תאורה – בן-ציון מוניץ
תנועה – רות זיו-אייל


אא – שבתאי קונורטי
תת – אבינועם מור-חיים


סוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים. המערב של תקופת השפע הכלכלי מושך אליו מיליוני מהגרים פועלים. ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, יוגוסלבים, טורקים, פולנים, יוונים, ערבים. הם חיים במעונות זולים; בחדר אחד ישנים לעתים שמונה-עשר איש בלילה, ועל אותן המיטות ישנים ביום שמונה-עשר עובדי לילה אחרים. הם עובדים בעבודות כפיים שחורות בלי כל תנאיי הגנה סוציאליים, גם במדינות הדמוקרטיה הנאורות ביותר. באותו זמן, מגיע אל המערב גל של אמנים, אנשי רוח ומדענים ממזרח אירופה, ביניהם רומן פולנסקי, מילוש פורמן, יאן קוט, קונדרה, סולז'ניצין, מסטיסלב רוסטרופוביץ' ורבים אחרים, ביניהם גם סלאבומיר מרוז'ק עצמו.


על רקע זה מתרחשת עלילת המחזה "המהגרים". שני מהגרים בני אותה ארץ, מבלים יחד את ליל השנה החדשה; ארץ מוצאם יכולה להיות אחת מיני רבות. ומקום מושבם בהווה הנו אחת מערי הבירה הגדולות במערב, במרתפו של בית מגורים רב קומות.
אחד מהם, תת, הוא איכר שיצא למערב "לעשות כסף". והשני, אא, אינטלקטואל וסופר. האחד הנו עבד לשאיפותיו החומריות, השני מונע לכאורה על ידי תחושה של שליחות לכתוב ספר על מצב העבדות של האדם, ספר שיהיה המפתח לחירות.
בעימות הקוטבי שבין שתי הדמויות, הן נחשפות לאורך המחזה שכבה אחרי שכבה, עד שהן עומדות לרגע עירומות מכל מסכות העמדת הפנים העצמית ומגדלי חלומות השווא, נכוחה מול כל בעיותיהן הבלתי-פתורות – בעיית התלישות, חוסר יכולת ההתקשרות בין בני מעמדות שונים, ושאלת ההצלחה או הכישלון, הניצבת בפניהם ברגע זה של גילוי לב.
איזו מהן גוברת?

אם יש במחזה אלמנטים אוטוביוגרפיים, אשר יוכלו להנחות בתשובה, הרי הם מצויים בשני הקטבים האנושיים. באינטלקטואל, איש הרוח, אך לא פחות באיכר, הנאחז ברגעי המועקה בערכים בלתי מעורערים של הומניות ושורשיות ארצית.

צילום מתוך ההצגה | צילום: ערן גולדנברגר

מרוז'ק מסיים את המחזה בדבריו של האינטלקטואל, אא: "הכול יהיה טוב ואמיתי… העבודה תעניק לחם, והחוק – חירות. כיוון שהחירות תהיה חוק, והחוק חירות. האם לא כולנו מחפשים זאת? לא? שואפים לכך? ואם לכולנו מטרה משותפת, אם כולנו רוצים את אותו הדבר, מה מונע מאיתנו ליצור חברה, חברה טובה, נבונה… אתה תחזור, ולעולם לא תהיה עוד עבד. לא אתה ולא ילדיך… (תת מתחיל לנחור, ברעש רב. אא מסתובב על צידו ופניו אל הקיר. כתום רגע מתערב קול נוסף בנחירותיו של תת, בתחילה קול חרישי, ואחר כך יותר ויותר חזק: קולות התייפחות, התייפחות מזעזעת, קורעת לב)".

אין זה בהכרח וידויו של המחבר. תשובה, במידה ויש לחפש כזאת, נעוצה אולי, בעצם ניצבותם על הבמה של שתי דמויות, שני שחקנים, שני בני אדם, המזכירים את אותה התשובה אשר יכולה לנבוע ממה שהינו מפגש אנושי, ממה שהוא אולי – הדיאלוג.