עלילות המסע

כל עלילה היא מסע. מהלך מהתחלה עד לסוף. הד למסע חיינו – מהעריסה עד לקבר – הנישא בשטף החד-כיווני של הזמן.

נהר הזורם ממקורו לאורך האפיק, עד לשִפכו. מסע יחיד וחוזר חלילה. אותם מים לא ישובו לזרום. אחרים יינבעו מחדש, במחזוריות אדי הענן והגשם, ויפלסו אפיקים. מסע אחרי מסע.

תרבויות ומיתוסים – כל אחד מהם ועלילת המסע שבגרעינו.

וכך מסעו של יוליסס הוא עלילת האדם השב אל ביתו מהקרבות ומתחנות העולם שב אדם שונה מזה שיצא, רק הכלבים מכירים אותו. ופנלופה, שבהמתנתה בבית איפשרה את המסע. גלגול הספור ההומרי מגיע עד לדמותו של פר גינט, בפואמה הדרמטית של איבסן. רק בשובו הביתה, בסופה של דרך החיים, נודע לפר מפיה של סולויג, מה פשרו של מסע הקיום:

פר: אם כן, הגידי, היכן אנכי
תעיתי – אני ע צ מ י הנצחי,
ואות ושם-אלהים על מצחי?
סולויג: היה היית באמונתי,
בתקוותי ובאהבתי…
פר: (כמין הילת אור יורדת עליו. הוא קורא בקול)
הה אשתי! הה אמי! תעמוד לי זכותך!
אחסה באור אהבתך!

בתרגומה של לאה גולדברג

המסע מהבית, מהמוכר, אל הבלתי נודע, אל פתרון התעלומה, ממלא את סיפורי העם, את האגדות: הקוסם מארץ עוץ, הציפור הכחולה או הילדים היוצאים מחלונם בעיקבות פיטר פן אל שמי הלילה של לונדון ואל ארץ לעולם לא. זוהי גם תבנית העלילה המוליכה את הצליינים את מגלי הארצות והיבשות ואת היוצאים למסעות המדע והחלל.

*

סיפור המסע הנוצרי נעוץ בחייו של ישו, ובדרכו אל המוות מבעד לתחנות הויה דולורוזה. מסע חייו חצה את במות תיאטרון ימי הביניים, שעוצבו כבמות מסע, ובהן תחנות חיי המושיע היוו את התפאורה. אותה איכות חללית מעצבת גם את מסעו של דנטה מבעד לשאול לטור הטוהר ולעדן, במסלול מיתי וגיאוגרפי כאחד.

בפואמה הסופית הגדולה "ועידת הצפרים" מאת המשורר הפרסי בן המאה השתים עשרה, פאריד אל-דין עטר, יוצאות הצפרים למסע מבעד לארצות ומדבריות כדי להציג את שאלת הקיום למלך הצפרים, הסימורג, המחזיר את השואלים אל עצמם.

וביהדות, מכונן סיפור מסעו של אברהם, את עלילת היסוד. "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך". וכך זוכר המיתוס היהודי את מצרים אך לא פחות את הנדודים במדבר. "מסע השנה"¹ היהודית נע מבעד ל"מערכותיו" מבריאת העולם בראש השנה עד לתקוות הגאולה של סוכות, ומשם אל החורף, ובו בין חנוכה ופסח המעבר החוזר ונשנה מחושך לאור, מחביון לנביטה, מגזרת שמד לעד-לא-ידע ומשעבוד לגאולה. ומשם, מוביל קרשצ'נדו שברירי ומלא אמונה בחמישים הימים ממצרים ועד סיני אל מתן התורה וכלולות האל והעם. אך אז, כל שנה מחדש, עם בוא הקיץ, גם השבר. נפילת החומות וחורבן המקדש. אך באותה עקשנות של חד גדיא, בה שב הגדי ומגיח, אחרי כל המכות, והמים, והאש, והשוחט, ומלאך המוות, כך גם מתחדש בכרמים חג הכלולות, גם מדם של מלחמת האחים, ושוב חוזרות הסליחות ובריאת העולם, במהלך עומק של תחיה ושל מוות, הנחייה כל שנה מחדש.

"מסע השנה" היהודית נע מבעד ל"מערכותיו" מבריאת העולם בראש השנה עד לתקוות הגאולה של סוכות, ומשם אל החורף, ובו בין חנוכה ופסח המעבר החוזר ונשנה מחושך לאור […]. ומשם, מוביל קרשצ'נדו שברירי ומלא אמונה בחמישים הימים ממצרים ועד סיני אל מתן התורה וכלולות האל והעם. אך אז, כל שנה מחדש, עם בוא הקיץ, גם השבר. נפילת החומות וחורבן המקדש. אך באותה עקשנות של חד גדיא, בה שב הגדי ומגיח, אחרי כל המכות, והמים, והאש, והשוחט, ומלאך המוות, כך גם מתחדש בכרמים חג הכלולות, גם מדם של מלחמת האחים, ושוב חוזרות הסליחות ובריאת העולם, במהלך עומק של תחיה ושל מוות, הנחייה כל שנה מחדש.

*

אצל בקט המסע החד כיווני בזמן מוצג, בהד לקוהלת, ככניעה מיואשת של מי שנולדים "בפישוק על קבר". ובובר מצטט את החוזה מלובלין כדי להזכיר את אינסופיות האפשרויות של עלילות המסע: "אי אתה יכול לומר לו לאדם, איזו הדרך ילך בה. הרבה דרכים לאדם לעבוד את השם… כל אדם צריך ליתן את דעתו לאיזו דרך לבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו". ולמחרת השואה בחיבורו "שיחה בהרים" מוליך פאול צלאן את שני היהודים, גרוס וקליין, לפגישה שבין יאוש ובין תקווה בלב שממת ההרים:

"ערב אחד, השמש, ולא רק היא, כבר שקעה ואיננה, הלך יצא מביתו והלך, היִיד, יִיד ובן בנם של יִידן, ואתו הלך שמו שאינו-ניתן לביטוי, הלך ובא, בא מדדה, קולו נשמע, בא במקלו, בא על-פני האבן…
ומי, נדמה לך, בא מולו? בן-דודו בא מולו, בן-דודו הקשיש ממנו ברבע חיי-יהודים, בא גדול, בא אף הוא, בצל, בצל השאול – כי מי, זאָג מיר, מי מאלה שאלהים הניחם להיות יהודי, יבוא עם משהו משלו? – בא, בא גדול, בא אל מול אחר, בא גרוס מול קליין, וקליין, היהודי, ציווה על מקלו לשתוק מול מקלו של היהודי גרוס.
וכך שתקה גם האבן, והיה שקט בהרים במקום שהלכו, הזה והלה".

בתרגום שמעון זנדבק

*

בנקודת המוצא, כל שתי נקודות שרירותיות בחלל יוצרות ביניהן עלילה של מסע: ההליכה מא' לב'; הערגה מא' לב'; הבריחה מא' אל ב'; המימוש העצמי מנקודת המוצא א' ועד לשיאה בב', או הדעיכה מפסגת א' אל הסיום שבב'… ואם נוסיף לשתי הנקודות גם את הנקודה ג', נקבל את הסיבוך, האינטריגה. הגורם החיצוני המסיט את התזת כדור הביליארד, או במילים אחרות, המציאות החודרת אל מסעות הערגה, התשוקה, הרצון או החקירה, ונותנת להם חיים.

הליכה מא' לב' היתה האימפרוביזציה של כיתת הבימוי שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי, בה השתתף גם עמית דרורי. כעבודה הוא יצר ספר ובו רישום מיתי ובימתי של מסע ותחנות. מאז הבשיל המסע המקנן בו, והוביל אותו, מבעד לעולמות של דימויים רחוקים וקרובים, עד לטרמינל.

הערות:

1. הצגת "מסע השנה" בשיתוף פעולה בין תיאטרון החאן והאוניברסיטה העברית ובבימויי, העלה בפסטיבל הבינ"ל הראשון לתיאטרון יהודי, ב-1982.