הזינוק
ילדה עומדת בראש מקפצה בגובה של עשרה מטרים מעל לבריכת שחייה. היא מתקרבת צעד-צעד אל הקצה למרות הפחד המשתק, ואז משליכה את עצמה אל תוך הריק. נצח תארך הצניחה עד התנפצות המים, הצלילה האינסופית אל קרקעית הבריכה, עד שגוף הילדה ישוב ויעלה מן הבועות והאימה אל האוויר. זיכרון הילדות, במילים המדויקות של עליזה אורבך מלוּוה, ככל אחד מקטעי ספרה "הטעם המופלא של תאני שיגורנסנקי",1 בתצלום המקום שהזמן מחק ושינה. כאן אלו שמי סגריר נמוכים מעל תלוליות של עפר, המכסות את מה שהיה בעבר בריכת "בת גלים", ובַמרחק – פס אטום של ים מנוכר. לכאורה דבר לא נשאר, אך הקורא-המתבונן כבר נושא בחובו זיכרון עז, המגיח מראש מקפצה שאיננה עוד, אל מה שחבוי. בין ובין.
עליזה אורבך העמידה גוף יצירה של אלפי צילומים וספרים לרוב. בכולם נותר הזינוק אל הלא ידוע באותו כח החלטי של ילדה דקת צמות או של אשה יפה בשמלה ארוכה, שצמה כרוכה לראשה. מכותפת במצלמות, כפי שראיתיה בשנות ידידותנו, היא יוצאת למסעות אל מסתרי הקיום – בקצווי עולם, או בסמוך וקרוב, אל מפגש של אדם ועולם, של אדם ואדם. באותו חיוך קונדסי ונדיב, היא מזמינה את המתבונן להצטרף אליה. להתמסר למפגש, לראות.
הקומפוזיציות "טבעיות", מושלמות כמָהוּת המבט: ניגודי האור-צל, המרכז והשוליים, האופק הנפתח או נמחק. אולם התצלום לעולם אינו מעמיד את עצמו כמושא ראווה, אלא הופך למעיין דלת כניסה. לא מנכס, רק מצביע על, רק מורה לעֵבֶר, כבאותו תצלום של דרך מתפתלת לאופק עם שחר מפציע או, אולי, עם אור אחרון של שקיעה.2 לא אגו של צלמת, אלא קשב דרוך לקול חרישי של מראה החבוי מקדם, כמו דנדון פעמון השער מגינת ילדותו של המספר בדפי הסיום של "בעקבות הזמן האבוד", המהדהד עד אחרית ימיו ומעורר גם במתבונן מראה עומק מרעיד.
פני אדם
יצירתה של עליזה שולחת במבט חדש אל ספריו של מרטין בובר, "אני אתה" ו"פני אדם". בהקדמתו לאחרון מסביר בובר, שלגביו עמידת האדם נוכח ההוויה איננה רק הגות מופשטת, אלא מחויבות למציאות, "שחשוב לאדם בן ימינו לראותה כראוי". בובר קורא לאדם לפקוח "את עיניו ללא פנייה" וללא דעות קדומות, וכך "יראה מציאות זו, וראייה זו תשפיע בוודאי עליו עד שיחשוב בעצמו על מה שראה, ושמא אף יתחיל לפעול לפי מחשבתו". משנתו של בובר טבועה במעשה מתוך מחויבות למקום ולזמן ולמפעל הציוני. אליהם הוא מפנה את תובנות הגותו "ומכיוון שדבר זה נראה לי רצוי מאוד לדור העולה עתה בישראל, יהיה ספר זה מוקדש לו".3
הקומפוזיציות "טבעיות", מושלמות כמָהוּת המבט: ניגודי האור-צל, המרכז והשוליים, האופק הנפתח או נמחק. אולם התצלום לעולם אינו מעמיד את עצמו כמושא ראווה, אלא הופך למעיין דלת כניסה. לא מנכס, רק מצביע על, רק מורה לעֵבֶר, כבאותו תצלום של דרך מתפתלת לאופק עם שחר מפציע או, אולי, עם אור אחרון של שקיעה.
דור אחרי בובר גם יצירתה של עליזה אורבך היא מעשה של מחויבות ואמונה. שני סיפורי-על נגללים בה: סיפורו של היחיד, העומד נוכח מסתורי החיים והמוות, וסיפורו של עם, המְטַלטל את היחיד במִשבריו. אל שניהם, ברצוא-ושוב בין האינטימי והכללי, היא חותרת ביושרה "יקית" ובנועזות, תובעת מעצמה ומהמתבונן התמסרות למפגש, שאחריו לא תהיה עוד מה שהיית.
לעיתים נדירות בחייו זוכה אדם: הטרילוגיה
למעלה מעשרים שנה עובדת עליזה אורבך על הטרילוגיה: "ראשונים"4 – תצלומים של אנשי ההתישבות בערוב ימיהם, "עולים"5 – תצלומי גל העלייה מברית המועצות ומאתיופיה בראשית שנות ה-90, ו"ניצולים"6 – פניהם של ניצולי השואה מכל פזורותיהם. יצירה יחידאית, חפה מאופנה או ממגויסות, החושפת את פעימות הרגע ההיסטורי בעורק הלב של האמנות הישראלית. בהקדמה ל"עולים" היא כותבת "לעיתים נדירות בחייו זוכה אדם להיות בר מזל וליטול חלק, פעיל או סביל, בהליכים היסטוריים". היא מזהה רגע זה, ואז, כבקצה המקפצה, "גומלת בה החלטה", והיא "מביאה את עצמה" לצאת מהמוכר והשגור ולראות את מה שמתחולל מתחת לפני השטח, את גורלו של היחיד, את פני האדם.
את "ראשונים" היא מצלמת על האדמה שבה נאחזו בראשית המאה ה-20, סיקלו ועיבדו, והיא השתרגה בהווייתם. בתצלומי שחור-לבן כמו חקוקים הפנים חרושי התלמים, המבט המחושל, ידי העמל, מחזיקים מרחבים של חיים ועונות, לילות של המלטה ושחר של חריש ראשון בטרם יורה. מעבר לציניות, לציונות במירכאות ולפוסט-ציונות פוגשת אורבך באבות ואמהות האומה המתחדשת, ופניהם מספרות סיפור נפילים קדמוני כאותו דקל זקן הנשקף אל "העמק". אני מסתכלת בהם, ועולה בי קולו של אבי, איש העלייה השלישית, המספר על ימיו הראשונים בארץ, בגדוד העבודה7 ב"עמק, ארץ אהבתו הסעורה… מכשף / אותי בעבותות-אוב אל חלום / קודח בין קישון וערפלי גלעד".8
אל השטף חסר הפנים לכאורה של ה"עולים" יוצאת אורבך כדי להקשיב במצלמה למבטו של היחיד. "אני זוכרת את העיניים… תמיד העיניים האלה עם המבט האחר, שהוא ספק-שואל, ספק-מחפש, אבוד ומתלבט, מעט-מתחנן, הרבה נטול ביטחון, אך לרוב גם מקווה – וכל המילים הללו אינן מצליחות להקיף את ייחודו. אותו מבט, שתמיד עולה ומזמן עצמו אל מול עינַי מתוך ים של פנים, או מתוך קבוצה קטנה של אנשים. המבט של "העולה החדש". את המבט הזה, על כל גווניו, יכולה המצלמה ללכוד ביתר דיוק." התצלומים בדפי הספר מנציחים רגעים במחנות המעבר שבאתיופיה או בדירות שברחבי ברית המועצות, יוצאים לדרכים ולשדות תעופה ועוקבים אחרי צעדים ראשונים בארץ. ביניהם מכתבים אישיים מתורגמים מרוסית, מאמהרית: "קָפֶּלָה קולות", כביטויו של אבות ישורון. לחש עצום של חיים שנפרמו ונעקרו ממקומם אל שָם חדש. הקולות העולים מהארץ על כל עוליה ומהגריה, עקוריה ופליטיה, כל מי שבעיניהם היה פעם אותו מבט.
ואז היא צילמה את הניצולים מוקפים במשפחותיהם. הם שנידונו לשמד ולמחיקת האדם וניצחו בקרב על צלם אדם. הם שהקימו דורות: ילדים, נכדים ונינים המסתופפים בכל אחת מהתמונות: ענפי חיים המסתעפים מגזעם המצולק.
אל ה"ניצולים" הגיעה עליזה אורבך בסופה של הטרילוגיה. בהתנצלות כמעט, הרי לכאורה "אין לה קשר". אביה, שקרא ברצינות בברלין של ראשית שנות ה-30 את מיין-קאמף של היטלר, לקח את משפחתו ועזב. בהקדמתה היא גם לא חושפת בהקדמתה את מלוא התהליך שהוביל אל הספר. חודשים קדמו לכל תמונה. בארכיוני "יד-ושם", בין עשרות עדויות מוסרטות, חיפשה אורבך את הפנים שפנו אליה. ואז נסעה לפגישה – ללא מצלמה, ללא דימוי. רק להקשיב למילים שבקעו מהאלם, נלחשו לדפים שילוו את הספר. רק אז שבה עם מצלמה.
דוק רועד מכסה את עיני המצולמים, מבליח בתמונות התקריב המוקפות אופל. המצלמה קרבה אל סף התהום ומדובבת. עיניים מורמות, אולי לראשונה, בזכות עומק הקשב, המביא גם את המתבונן להאזין כך, למה שמעבר לשפה, בהיסוס על עצם היכולת לומר, באמון שברירי, שיש מי שמאזין למה שאפילו האל הסתיר ממנו פניו, סָכָר מֵעֲבוֹר תפילה.
ואז היא צילמה את הניצולים מוקפים במשפחותיהם. הם שנידונו לשמד ולמחיקת האדם וניצחו בקרב על צלם אדם. הם שהקימו דורות: ילדים, נכדים ונינים המסתופפים בכל אחת מהתמונות: ענפי חיים המסתעפים מגזעם המצולק.
המית הים היא העולה בין דפי "ניצולים", מחזיקה את הסחרחורת של הצלמת ושל הצופה כאחת, ואדני מסילת הרכבת, המגיעים עד לירושלים, לפתיתי השלג בין האורנים. כל כך רחוק משָם וכה קרוב.
התחלות שהן סוף וסופים שהם התחלה
ובמקביל, מבעד לכל יצירתה של עליזה אורבך נמשכת ההתחקות אחרי מעגל החיים או, כדבריה, "אחרי התחלות שהן סוף וסופים שהם התחלה".9 תצלומי ספרה "לנה"10 חושפים את הגרעין המיתי: פי בור ופי רחם; מצח מכוסה כתמי גיל ושערות שיבה קלועות לצמה בתקריב פני אמהּ וצעקת הנולד. ב"אימהות"11 נשקף פלא ההולדה של חיים מחיים, של פרי הנושא זרע ההופך פרי. מה שמחבר תינוקות בקצווי העולם אל אמם הקוטפת, אוספת, חובקת; מה שנטווה בין אם לבת, הנישאות בצחוק משותף, ומה שאופף שלושה גברים, השורפים את גופת אמם על גדות הגנגס. ואותו צילום מהגב של חיבוק בין שתי נשים, צעירה ומבוגרת, שתיהן בשמלות בד פרחוני הנפרשות בצילום, ברגע אחרון לפני פרידה ועלייה, בטרם יהפוך החיבוק לשדה שקוף של פרחי געגוע.
בתקריבי גוף עץ ואבן, בתצלומי אדם, ידיו ופניו, בהרף הנצחי של עינית המצלמה, חוקרת אורבך את חידת ההוויה. מה שחבוי בגזע עץ ישיש מסוקס, הלוחש את שנותיו, את שאון הצבאות שחנו בצִלו, את ידי הילדים שטיפסו על גזעו, כשאמהותיהם מסקו את הזיתים מפארותיו. מה שנכתב בעורו המקומט של אדם, באצבעותיו שעברו על מצח מכוסה זיעה, בידיו שעשו בלילות של כאב ואהבה. מה שנברא בין השמשות, על סף כליה ובריאה, צבת בצבת אחוזה. כמוסיקה של מוצרט שכה אהבה, "שלום לך גוף האמת / אָוֶוה וֶרוּם קוֹרפּוּס". גוף השואף אל הרוח. כבעשרות הדיוקנות שעשתה עליזה אורבך, מהדיוקן המפורסם של גרשם שלום, מוקף ספרים בחדר עבודתו, ועד ה"קוראים"12 בספרייה הלאומית, מבוגרים או בני נוער, אפופים בהילת שאר רוח.
בתקריבי גוף עץ ואבן, בתצלומי אדם, ידיו ופניו, בהרף הנצחי של עינית המצלמה, חוקרת אורבך את חידת ההוויה. מה שנברא בין השמשות, על סף כליה ובריאה, צבת בצבת אחוזה. כמוסיקה של מוצרט שכה אהבה, "שלום לך גוף האמת / אָוֶוה וֶרוּם קוֹרפּוּס". גוף השואף אל הרוח. כבעשרות הדיוקנות שעשתה עליזה אורבך.
צורת הזיכרון
כשהצילום הופך את החפץ-הנושא-זיכרון לנושאו, הוא מעמיד את עצמו – את המדיום – כנושא. גם הצילום הוא אובייקט – חפץ נושא זיכרון, המנקז לתוכו את מה שנמחק, אוחז לא-אוחז בחמקמקות ההיוֹת. אחרי מות, בריק שנותר, מחזיקים החפצים, בעקיפין האילם של החומר, רוחות רפאים של נוכחות. שרוול של מקטורן, ידית של ספל שאחזו אצבעות. במסעה "לצלם את שנגוז ונעלם", "להפיח חיים ברגע קפוא של עבר ולנוטעו מחדש בהווה", יוצאת אורבך אל מחוזות ילדותה בחיפה. המילים מחזיקות זיכרון של עולם מלא חיות, ובתצלומים נותר וו הברזל בדמות אישון מגושם, התומך בתריס שנחלד, או קופסת הזכוכית הסגולה משובצת נקודות הזהב, שתצלומה מוטבע – כזיכרון – על כריכת "הטעם המופלא של תאני שיגורסקי", והמעלה עדיין את טעם הפרלינים, שבשעות מנוחת הצהרים, "השלף שטונדה" של אִמן, היו ארבע האחיות מנסות לגנוב מתוכה את המתק מעומק השידה, שזכתה בגרמנית הביתית לכינוי, "מויזה שרנקנשן" – "ארונון העכברים".
בין דפי "ניצולים" מועמדים תקריבי "חפצים ניצולים": לימון, תפילין, מפית רקומה, שמיכה מחוררת. כשברי לוחות הם מוּצָאים מארון הברית האישי. לוחשים. "הרבה פעמים זיכרון יכול להיות משהו מופשט" אבל "כשהחפץ הוא בעל משמעות, כשאתה אוחזו ביד, משהו מתנקז אז" הסבירה עליזה בסיום שלוש שנות עבודתנו המשותפת בקבוצת "העברת זיכרון ובידיון" במכון ון ליר בירושלים. לתערוכה "מהו זיכרון – שבעים שנה אחרי"13 היא בחרה את התצלומים שעשתה בבודפשט, בביקורה לרגל פתיחת תערוכתה, "ניצולים" במוזיאון הלאומי. "לאורך הנהר ישנה אנדרטה של מאות זוגות נעלים, זה אותו מקום אליו הביאו את יהודי בודפשט וירו בהם. הנהר היה אדום, כך מספרים. אני פשוט ישבתי שם ובכיתי." בעדשה מִסגרה שלושה זוגות נעליים: נעלי אישה, נעלי גבר ונעליים זעירות של פעוט. "אני בחרתי להתרכז במה שקראתי, היה היתה משפחה."
השיר על הים השיר על הארץ
ספרה האחרון של עליזה אורבך הוא "שיר על הארץ".14 "עצרתי לרגע / להתבונן מחדש / למצוא תקווה ונחמה", היא מקדימה. ספר קטן מידות ובו נופי עד עצומים: המדבר, ההרים, שורות הברושים, העונות, הקוצים, השמים מכוסי עננים. ומה שנותר חבוי בתוככי הזיכרון כגלופת תודעה ונעור, כמול אותו דקל בודד בעמק יזרעאל של אז ועכשיו, או בקינה, ה"אלגיה"15 על דקלי הוושינגטוניה, מלכים נישאים שירדו מגדולתם, עזובים בקרפיפים, בחצרות אחוריות, בפאות שדה, משמשים בערבוביה של אז ועכשיו בתודעת הארץ.
ומי ידע אז שזהו שמם? ואני ילדה כבת שלוש. אימא יצאה למרפסת המטבח. "בואי" היא קוראת, ואני יוצאת אחריה אל הבערה, לאדום הנשפך משמים מכוסים להבות. ושם, במרחק, בית שחור מפוחם בכבשן, ולצִדו – ולשם מצביעה ידה של אימא – זקופים דקלים, ובראשם תשלילי רעמות גזורים על הלהט. "תראי כמה שזה יפה", אומרת אימא בגרון חנוק, כאילו באותו רגע נעצרו נדודיה, וגם מה שנשרף ונחרך לאפר נישא עם תשליל הדקלים אל תוך יופי מוצת של שקיעה, וגם הילדה החדשה ממלאת לבסוף את החיבוק שנרצח. "תראי, מיכלי", עדיין מצלצל קולה, למרות שדבר לא נותר, לא קולה, לא הדקלים ולא הבית היפה של שָׂרוֹנָה. מגדלים ניצבים במקום גבעות הכורכר ומכסים את מראה השקיעה מאחורי הדקלים, שרק בזכותה של עליזה אורבך נגלה שמם: דקלי וושינגטוניה.
בכל הספר הקטן, המהפנט במראותיו, דף אחרי דף, אין כל נוכחות אנושית. רק בתמונה החותמת תשליל של גבות טיילים שקועים בהרהור, בראש רכס הנשקף על בקעת כנרות עם זריחה.
והים. הים המשנה פניו. אינסופי. שוב ושוב יורדת אליו אורבך מירושלים, שאת שביליה ואת אנשיה צילמה עד לד' האמות16 של חייה. שוב ושוב היא עולה לרגל לים, קרבה אל סִפו, מתמסרת בכל העונות לגליו, צליינית ומאהבת. משק אינסופי בוקע מתצלומי הענק של ספר האמן "שיר על הים", ריצוד ניצוצות אור גנוז שגואלת עליזה, ה"יקית" הכי חסידית שהכרתי. ותמיד ילווה אותה המופלא שנגלה פעם, בשבת בבוקר בבת גלים:
"הייתי כבת שש או שבע והיטבתי לשחות. מותר היה לי להיכנס אל המים לבדי. היתה שעת בוקר מוקדמת. החוף היה עדיין ריק מאדם. הים היה צלול וחלק כראי, וצבעו תכלת שקופה. ניתן היה לשמוע את השקט סביב-סביב. גם הגלים התלטפו עם החוף בדממה.
עליתי על הגשר והתחלתי להתקדם לאיטי לעבר המדרגות המוליכות אל המים. בערך במחצית הדרך נעצרתי נפעמת, לא מאמינה למראה עיני. מתחתי, מתחת לגשר, שט-חלף לו בדומייה, בתנועות גדולות ורגועות, יצור מופלא כמותו לא ראיתי מעולם. היה זה דג עצום שמראהו מלכותי. צבעו מעין הטורקיז עם נגיעות קלות של סגול. הוא היה מוקף משני צידיו בלהקה אינסופית של דגיגים זהובים-חומים כמעט שקופים, שנראה כאילו התפרשה מלוא רוחב הים לפלס בפניו את הדרך. הדג המלכותי ולהקתו שחו בנחת, בדממה ובסדר מופתי כמו היו גוף אחד. כל תנועה במקומה, כל ניע מדויק להפליא, כמו לא קיימת דרך אחרת, כמו כך צריך לנהוג בעולם.
אני זוכרת את הקסם המיוחד של הרגע ההוא. את השקט הרב שאפף את החוף כמו עצר העולם מלכת. את תחושת השלווה והרוגע שאחזה בכול; את צבעו של האור הרך במים, בשמים ובחול.
ואני ניצבת המומה על הגשר, עוקבת בעיני אחר היצור המופלא, רואה אותו שט ומתרחק, הולך וקטֵן, עד שנעלם ונמוג במים הנושקים לאופק."
*
בתפילת שחרית, אותה מסכת רחבה של בריאת היקום, העם והאדם בכל יום תמיד, שזורה הברייתא המיוחדת, "פרק שירה", בה פוצחת כל הבריאה – מהשמים, הארץ והימים, ועד השיבולת, הנמלה או היונה – בשירה. "פרק שירה" נפתח בפסוק ”השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים י"ט ב'). בדו-המשמעות המתאפשרת בעברית, לא רק הרקיע מגיד ומהלל את מעשי ידי האל, כמקבילה שירית לשמים המספרים את כבודו, אלא, בהיפוך התחבירי, מעשה ידיו – הבריאה והברואים – הם בעלי הכוח לברוא, והם המגידים ובוראים את הרקיע באמירתם. כזו היא הברכה, אשר על-פי המסורת איננה רק הודיה על הקיים, אלא לעצם אמירתה יש כוח לברוא ולהרבות ברכה בעולם.17 וכזו היא אמנות אמת. יצירתה של עליזה אורבך קוראת למתבונן לצאת בעקבותיה אל המופלא, הטמון ברחוק ובלב המוכר. יש רק להביט, היא אומרת, וכך לחשוף את היופי שיהיה שם תמיד, שנגלה לרואיו. כצבעו של האור הרך במים, בשמים ובחול.
3.4.2016 (מותה של עליזה בצע את כתיבת הדברים)
נ.ב. בידידותינו, נהגנו עליזה ואני לצאת ביחד לנוף. כמו באותו אחר צהרים בעונת החצבים.
עַלִּיזָה מְצַלֶּמֶת חֲצָבִים
לעליזה אורבך, הרואה, באהבה
1.
סתו 2010, עמק המצלבה
עַלִּיזָה מְצַלֶּמֶת חֲצָבִים
לְמַרְגְּלוֹתָם שֶׁבֶר כַּד
טַבַּעַת שֶל פַּחִית
פֵּרוֹת חֲרוּטִיִּים דְּמוּיֵי צִדְפָּה
עָפָר תָּחוּחַ, מְבֻקָּע.
מָה הִיא טוֹמֶנֶת שָׁם, הָאֲדָמָה?
מָה רַחַשׁ הָעוֹנוֹת
שֶׁגּוֹמֵל בְּחֻבָּהּ?
2.
בַּד אָדֹם קָשׁוּר עַל עֵץ
פְּרִי גַּעְגּוּעַ שֶׁנִּקְשַׁר
בְּאֶצְבְּעוֹת הַיְּלָדִים
סִימָן שָׁנִי
שֶׁל מַעֲבַר הַזְּמָן
הַמַּבְשִׁיל בִּמְהִירוּת
3.
עַמּוּד דָּחוּס דּוּרֵי פְּרִיחָה.
כָּל מַה שֶּׁיָּבוֹא
אָצוּר בּוֹ, מְקֻפָּל
כָּל מַה שֶּׁנִּתַּן
כָּל מַה שֶּׁנִּתַּן לְקַוּוֹת
אוּלַי
4.
מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ עֲלֵי אֶשְׁתָּקַד
זוֹקְפִים שַׁרְבִיטֵי עָתִיד
אֶת לֹבֶן צַוָּארָם
פּוֹעֲרִים אֶת הַשֶּׁקֶט
בִּרְעָדָה:
מַה טּוֹמֵן הַמָּחָר
בִּפְרוֹס הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה?
5.
עַלִּיזָה מְצַלֶּמֶת חֲצָבִים
בָּעֵינִית הָאוֹסֶפֶת אֶת הַזְּמָן
מַה הִיא שׁוֹמַעַת בָּעֹמֶק שֶׁנִּפְעַר
מַה הִיא רוֹאָה –
הִיא הַגּוֹאֶלֶת אֶת הָרֶגַע שֶׁהָיָה?
הערות:
- הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
- מתוך: "מעברים – שבעה צילומים קונטמפלטיביים, של התחלות וסופים… התחלות שהן סוף וסופים שהם התחלה", גלרית וויז'ן, 2004.
- מרדכי מרטין בובר, פני אדם, בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, מוסד ביאליק, תשכ"ב.
- משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1991.
- משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1992.
- יד יצחק בן-צבי, 2009.
- פנחס גוברין, היינו כחולמים, כרמל, 2005.
- מיכל גוברין, יזרעאל, מתוך המחזור, שירי העמק, ב: אמרה ירושלים, מזמורים ושירים, דברי-ם/כרמל, 2008.
- "מעברים".
- המוזיאון לאמנות ישראלית. רמת גן, 2003.
- סטימצקי 1998.
- קוראים: בספרייה הלאומית / ירושלים, הספרייה הלאומית, 2013.
- 2015 http://www.vanleer.org.il/he/memory.
- הקיבוץ המאוחד, 2014.
- אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המחלקה לאמנות, 2004.
- דלת אמות ועוד אמה, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב.
- מיכל גוברין, מעשה הים, כרוניקת פירוש, עם תחריטים מאת ליליאן קלאפיש, (ספר אמן) יעקב הראל 1999, (מהדורת אופסט) כרמל 2000.