בעקבות הניגון האבוד

א. בצד של אבא

"הרבי הזקן משפיקוב, ר' מוטל לבית סקוויר, שהיה נכדו של ר' איצקל מסקוויר, לא היה מתפלל לפני העמוד אלא שלוש פעמים בשנה, בתפילות מיוחדות, בניגוד מיוחד, שהרבי היה אומר עליהם שהוא מושך אותם מבית טשרנוביל, וייתכן שגם באים משולחנו של הבעש"ט, וקראו לו 'הניגְן הקוּדש'". – כך פותח אבי, פנחס גוברין, בקולו המתון, המתנגן, את סיפורו על הפיוט "אחות קטנה" ועל הנסיבות שבהן הגיע לאוזניו בילדותו בעיירה שפיקוב שבאוקראינה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.¹

המסורת החסידית הדהדה בבית המשפחה בתל-אביב בשיר ובסיפור, בריקוד ובתפיסת עולם. זה היה פן נוסף של אורח החיים החילוני הסוציאליסטי של אנשי העלייה השלישית, מבוני המדינה וממנהיגי היישוב. לדודי, עקיבא גוברין (הוא היה חבר כנסת מטעם מפא"י ואחר כך שר התיירות הראשון), היה קול בס, ולאבי היה קול טנור צלול ומוזיקלי. יחד שימרו האחים את צלילי עיירת הולדתם, ואת קורות חייהם התוססים של חסידי שפיקוב ורבניה, נצר לשושלת סקווירה וטשרנוביל.² בדירתנו בתל-אביב נשמע לעתים קרובות צלצול טלפון מעקיבא – הוא יצא ממליאת הכנסת ובפיו שאלה מדינית דחופה: "פנחס, נו, איך היה בדיוק הניגון של הירשל הצולע" או "הניגון של יוסקה הירשקס" מלחין חצר הרבי, או "ניגון ההבדלה של זקן החסידים"? ופנחס היה מהמהם בריכוז אל השפופרת: "ני, ני, ני ני נה נה נה". "הה!", נחה רוחו של עקיבא, והוא מיהר לשוב אל המליאה. אך השיא היה במפגשי המשפחה בשבת אחרי הצהריים, אצלנו או אצל הדוד עקיבא בדירתו שבמעונות העובדים, שאליה הגענו במונית "שירות". עשן הסיגריות היה אופף תמיד את הנאספים, מהול בניחוח של בוטנים חמים קלויים ישר מהמחבת הגדולה של אבא, או במתיקות ליקר הווישיניאק שהכין הדוד עקיבא. מהר מאוד היתה גולשת השיחה מענייני דיומא, פוליטיקה וחדשות המפלגה, אל הניגונים ששטפו זה אחר זה, הסיפורים והבדיחות ביידיש (הייתי מתחננת נואשות שיתרגמו לי אותן לעברית בעודי מצטרפת בלית ברירה לצחוק הכללי, וכשלבסוף התפנה מישהו לתרגם לי, היו השאר פוסקים ברחמנות: "אבל בעברית זה לא אותו הדבר!"). כטוב לבם של בני המשפחה בשנאפס המתובל ב"שטיקעלע הערינג", היו קמים, נשים וגברים, לריקוד חסידי סביב לשולחן, וממנו עוברים בהתרוממות רוח להורה ולשירי ארץ ישראל. היו אלה סעודות מלווה מלכה מיוחדות במינן, שהתגלגלו לתל-אביב החילונית לכאורה של חוגי תנועת העבודה היישר מהעיירה באוקראינה, על יהודיה, חסידיה וצליליה.

הניגון והמסורת נראו אז כחתירה תחת הנרטיב הציוני השולט בכיפה, שעל פיו תחיית הארץ והעם נקנתה במחיר של התנערות מוחלטת מכל שמץ גלותיות, ובמיוחד המזרח-אירופאית, ומן העבר הדתי. ועדיין לא השכלנו לתאר, מעבר לנרטיב הקרע, את פניה המרובים של ההמשכיות. בחוג המשפחה שלנו (ולו גם כיוצא מהכלל המעיד על הכלל) נחווה הרצף רב התהפוכות חסידות–השכלה-ציונות-חלוציות כמקשה חיונית אחת, וכביטוי טבעי לתולדות המשפחה. המהפכה היהודית שטלטלה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 את יהדות מזרח אירופה, רוב רובו של העם היהודי אז, ושינתה מהיסוד את ההיסטוריה היהודית, נחוותה במשפחתנו לא כטראומה של קרע וניתוק אלא כשלשלת טבעית. היתה זו, במהותה, אותה מורשת שהתגלגלה בשיחה אינטימית מדור לדור – למרות הטרנספורמציה העצומה של אורחות החיים, הדעות והאמונות, ולמרות הנסיבות ההיסטוריות והגיאוגרפיות המשתנות. עולמות הפרידו בין ר' יצחק חיות-גלובמן, שנולד באמצע המאה ה-19, בין בנו ר' מרדכי גלובמן שנולד בשלהיהָ, ובין אבי ואחיו, ילידי ראשית המאה ה-20. אך את בני כל הדורות איחדה אמונה אחת – אם לא באל ובקיום מצוותיו, הרי בנצח עם ישראל. רוב בני המשפחה, מארבע דורות, הגיעו לארץ ישראל בראשית שנות העשרים, אחרי נדודים בדרך, מאוחדים באהבתם לציון למרות הבדלי אורח החיים.

הניגון והמסורת נראו אז כחתירה תחת הנרטיב הציוני השולט בכיפה, שעל פיו תחיית הארץ והעם נקנתה במחיר של התנערות מוחלטת מכל שמץ גלותיות, ובמיוחד המזרח-אירופאית, ומן העבר הדתי. ועדיין לא השכלנו לתאר, מעבר לנרטיב הקרע, את פניה המרובים של ההמשכיות. בחוג המשפחה שלנו (ולו גם כיוצא מהכלל המעיד על הכלל) נחווה הרצף רב התהפוכות חסידות–השכלה-ציונות-חלוציות כמקשה חיונית אחת, וכביטוי טבעי לתולדות המשפחה.

אב סבי, ר' איצי חיות (גלובמן), בן הדור הישן וחסיד סקווירה-טשרנוביל נמנה עם עדת "אבלי ציון", שהיו מרבים לערוך תיקון חצות ולקונן על חורבן הארץ ובית המקדש; ובשבת, כשהגיעה שעת ברכת המזון, הפותחת בשיר המעלות, היו מחביאים את הסכית תחת מפת השולחן שמא מרוב צער החורבן והגלות ותקעוה בליבם. בכל הזדמנות היה אומר בכוונה: "יותר משאנו מצפים לביאת המשיח, הרי המשיח עצמו מצפה שנעלה לארץ ישראל ונקרב את בואו. כי מה יעשה המשיח בגולה שאין בה עוד יהודים?". עם עלייתו ארצה בשנת 1926 התיישב ר' איצי חיות בבתי הורנשטיין שבשכונת מאה שערים בירושלים, והיה מלמד בבית המדרש שבישיבת כולל ווהלין. עלייתו היתה בערב פסח, ומסורת המשפחה מספרת שהוא רקד בירושלים כל אותו הלילה. "ניגונו של הסבא!" היו אבא ודו עקיבא מכריזים, ואז פוצחים בניגון בן שלוש מלודיות, השב ונשנה בהתרוממות רוח.

סבי, ר' מרדכי גלובמן, היה איש ההשכלה וחבר בתנועת "חובבי ציון". הוא הקים את "בית הספר העברי" המודרני בעיר ברסלב, והיה ממנהיגי התנועה הציונית בעיירתן. בבואו ארצה התיישב בשכונת שערי חסד שבירושלים, והיה מנהל בית ספר של תנועת "המזרחי". סבי היה ממקורביו של הרב קוק, והוא הביא כמה מכתביו לדפוס. בניו, שגדלו בצל המהפכה הרוסית, פרקו מעליהם עול תורה ומצוות. הם הצטרפו ל"צעירי ציון" והיו חברי תנועת "החלוץ". בבואם ארצה הצטרפו ל"גדוד העבודה", שעסק בהקמת יישובים, בייבוש ביצות, בסלילת כבישים, בבנייה, בחינות ובמנהיגות. מרדכי ובנו פנחס יצאו יחד לדרך בחנוכה 1920. הם חצו בסתר את הגבול לסרביה, וחיכו לסרטיפיקטים בעיר אורהייב. פנחס הצטרף לבית החלוץ, ואביו מרדכי היה מלמדו דרך קבע. אך בפיקחונו, ערב צאתו של פנחס לדרך לקח ממנו אביו את תפיליו: "אשמור אותן לך", אמר לו, "כדי שלא תיהפכנה אצלך לחפץ".

חוט נמשך בין חלוצי העמק ובין ההורים והסבים שבירושלים. הדבר בא לידי ביטוי בביקורים הדדיים, בחילופי מכתבים ובכתבים.³ בשישים שנות חיים, שהחל לחבר מרדכי גלובמן ב-1936 בשכונת שערי חסד,⁴ ובתחושת החובה שלו לנסח את תולדות יהודי פלכי ווהלין ופודוליה מתחילת המאה ה-19, אפשר אפוא לראות נקודות ברצף שנשא את בני המשפחה לציון. עליהם נוסף החיבור "תורת חיים, הבנת התורה מצדה המעשי, כגורם ליצירת יופיו וצורתו של עם ישראל במובן הפיזיולוגי, הביולוגי והפסיכולוגי", שבו הוא פונה אל החלוצים בשפתם.⁵ אך אם התורה ומצוותיה נשמטו בפער הדורות, הניגונים חצו כל מחסום. הניגונים, שהובאו משולחנות הרביים החסידים, נישאו מאירופה לשכונות ירושלים ומשם הועברו אל מעגלי ההורה בעמק, ואל גדודי הסוללים והבונים. זה היה קשר מוזיקלי, אך לא פחות מכך יניקה מעוצמת הדבקות שעברה בין הדורות, שבלעדיה אין להבין את הדבקות בדת העבודה ובגאולת הארץ. אברהם שלונסקי, בשירו "זמר", מכנה את "דת הניגון" "מזבחות לילינו / שעלו באש הנגונים";⁶ ואבי מסיים את תיאורו הסוחף על השעות הראשונות על גבעת תל יוסף (הישנה) שבצל הגלובע בריקוד הדבקות עד התפשטות הגשמיות, שאחז בעולים לגבעה בסתיו 1921. ⁷

ואך, באותם כינוסי "מלווה מלכה סוציאליסטיים" שבילדותי הושרו גם צירופים מיוחדים של ניגונים חסידיים או שירי עם ביידיש שלתוכם נוצקו מילים חדשות המבטאות את חוויות החלוצים ואת הווי חייהם. כזה היה שירו של דוד עקיבא "סובו, סובו": על פי עדותו, זהו ניגון חסידי מבית אבא שהוא חיבר לו מילים ההולמות את מצוקתם של חברי גדוד העבודה בירושלים, העובדים בסלילה ובבניין. בשיר משולב פזמון חוזר, גם הוא בלשון חכמים – "או חברותא או מיתותא".⁸

המעגל נסגר כאשר היינו מתכבדים בביקוריו של אורח חשוב מאמריקה, החזן הנודע ומייסד בית הספר לחזנות ליבלע גלאנץ. רק לימים התברר לי שליבלע גלאנץ היגר לאמריקה מאותה העיירה הזעירה שפיקוב שבאוקראינה, שבה גדל גם הוא על ניגוני חצר הרבי. אולי בשל כך, כשהתיישב (ומן הסתם לא בשבת) ליד פסנתר הכנף הקטן שבביתנו (שעליו פרטו אצבעותיי התלמידיות) ושר מלחניו, ליוו אותו השומעים בדבקות מלאה. וגם באוזניי, למרות העוצמה הדרמטית של הטנור האופראי המרעיד את סִפי הבית, או היורד לפיאניסימו רב מתיקות, לא נשמעו הניגונים כה שונים מאלו שהכרתי. ואמנם, עד מהרה צורף גם "'דרור יקרא' של ליבלע" לרפרטואר ניגוני הרבי והעיירה ב"פרברענגן" המפא"יניקי בתל-אביב.

אני, בהיותי בת זקונים להוריי והצעירה בבני דורי, לא הכרתי איש מדורם של סבי ואת סבי, ועם זאת דמויותיהם אפפו אותי. הן נכחו בכינוסי המשפחה ותוארו בסיפוריו של אבי ובזיכרונותיו, שאותם העלה על הכתב בשנות השישים והשבעים בספרו רחב היריעה היינו כחולמים. כמספר מבטן ומלידה צייר אבי תמונה שוקקת חיים של העיירות שפיקוב וברסלב שבאוקראינה, שבהן דרים בכפיפה אחת יהודים וגויים, חסידים, קבצנים ובעלי בתים, משכילים וציונים. הוא עקב מקרוב אחרי חיסולו של עולם האתמול בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנות המהפכה הרוסית, ותיאר את בואם של ארבעת דורות המשפחה חארץ. מכל דפי הספר עולה קול השירה והניגון, בעירוב המיוחד של הניסון החסידי ופיוטי התפילה, שירי עם יידיים, רוסיים, אוקראיניים, המנוני המהפכה ושירת החלוצים. מסכת מוזיקלית מתמשכת מהדהדת בו.

אך אם התורה ומצוותיה נשמטו בפער הדורות, הניגונים חצו כל מחסום. הניגונים, שהובאו משולחנות הרביים החסידים, נישאו מאירופה לשכונות ירושלים ומשם הועברו אל מעגלי ההורה בעמק, ואל גדודי הסוללים והבונים. זה היה קשר מוזיקלי, אך לא פחות מכך יניקה מעוצמת הדבקות שעברה בין הדורות, שבלעדיה אין להבין את הדבקות בדת העבודה ובגאולת הארץ. 

עשרים שנה אחרי מותו של אבי השלמתי את הבאת כתביו לדפוס, במסע אל נבכי הזמן והתודעה, מסע שחצה את חומות ה"נרטיב" ההגמוני. מלאכה זו שפכה אור חדש על ההקלטה שבפונותיקה הלאומית. וכך, לאחר שנים שמעתי שוב את סיפור הפיוט "אחות קטנה", בקולו של אבי המהדהד בכל רעננותו, ובכל אמנות המספר שלו.

פנחס גוברין: "אחות קטנה" – הניגון הקדוש: תפילת ערב ראש השנה של "הרבי הזקן" בראשית המאה ה-20 (תמלול של סיפור בעל פה)

הרבי הזקן משפיקוב, ר' מוטל לבית סקוויר, שהיה נכדו של ר' איצקל מסקוויר, לא היה מתפלל לפני העמוד אלא שלוש פעמים בשנה, בתפילות מיוחדות, בניגון מיוחד, שהרבי היה אומר עליהם שהוא מושך אותם מבית טשרנוביל, ויתכן שגם באים משולחנו של הבעש"ט, וקראו לו: "הניגון הקדוש". תפילה אחת היה שר לפני תפילת מעריב של ראש השנה. היה יוצא מחדרו שהיה ליד אולם בית הכנסת הגדול. כל בתי הכנסת בעיירה היו מתרוקנים, ובאים במיוחד לתפילה הזאת לשמוע את הניגון הקדוש. התפילה היא שלפני מעריב. המילים:
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ \ עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ \ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

[…]

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

קשה לתאר את המעמד הזה של ערב ראש השנה, בשעה שהרבי היה מתכונן להשמיע את הניגון הקדוש. שהרי היו באים מאות מאות חסידים מכל האיזור, כמעט מכל פלך פדוליה. היו מאכסנים אותם בבתים פרטיים. בתי המלון שהיו, היו מלאים עד אפס מקום. לעיתים "בעלי בתים" היו צריכים לאפות חלות, מפני שמהמאפיות לא הספיק, ולחצר הרבי לא הספיק.
ולקראת המעמד הזה היה האולם מלא וגדוש. כל האולם בעצמו, והפָּלוּש,⁹ והככר מסביב ואפילו המאפיה למצות שהיתה מסביב, כולם היו מלאים. ישבו על החלונות ועל הרצפה, והיה דוחק רב. אבל הרבי היה חלוש וקולו היה שבור, והיה מתפלל בשקט והיתה דומיה ששמעו מעופו של זבוב. כולם רצו לשמוע את קולו.
והרבי היה אומר קטע, והקהל היה אומר את הקטע אחריו. זה היה כים רועש וגועש שאימה ופחד היתה (נופלת). אני הקטן הייתי נדחק מרב פחד לרגלי אבא, מסתתר ורועד מאימה ופחד. עד היום נשארה בי התחושה הזאת.
לפתע היה הים נח מזעפו, כמו ביד של מנצח בלתי נראה. ושוב הרעש היה הופך לדומיה כבדה, וכולם מתוחים ודרוכים, והרבי ממשיך: רעה צאנך…
כשהרבי סיים את התפילה, את ה"ניגון הקדוש", היו כל באי בתי הכנסת האחרים מתפזרים, אצים רצים לתפילת מעריב, וכאן היה נשאר קהל רב. הרבי היה פורש לחדרו והחזן של הרבי, שגם שמו היה ר' מוטל היה ניגש לעמוד, והיה מתחיל מנגינה של ראש השנה: ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים… המעריב ערבים.
וכולם ידעו: ראש השנה התחיל!

ב. בצד של אימא

הניגון היחיד מפיה של אמי שהונצח באותה הקלטה מ-1973 הוא ניגונו של שמש בית הכנס של הרמ"א (ר' משה איסרליש) בקרקוב. הוא היה עובר בלילות ברחובות הגטו העתיק קז'ימייז', מקיש על תריסי הבתים ומעיר לסליחות, יידעלך, יידעלך, טייערע כשרע יידעלך, שטייט אויף, שטייט אויף לעבודת הבורא ולסליחות" ("יהודים, יהודים, יהודים יקרים וכשרים, קומו נא, קומו נא לעבודת הבורא ולסליחות").

אִמי, רינה גוברין (פוזר-לאוב),¹⁰ עזבה את עיר מולדתה האהובה ב-18 באוקטובר 1944 ברכבת ממחנה פלשוב לאושוויץ. בעלה הראשון נרצח שלוש שנים לפני כן, ובנה היחיד נשלח שישה חודשים לפניה לאושוויץ עם כל ילדי הקינדרהיים, והם הועברו מיד למשרפות. מאז לא דרכה כף רגלה של אמי בקרקוב. הזיכרונות על העיר היפה, שדרות עצי הערמון, הנהר, הטירה, בתי הכנסת הרבים, הגימנסיה העברית, האופרה, מגרשי הטניס, תנועת הנוער הציונית – זיכרונות אלו מילאו את ביתנו בתל-אביב בשאון של חיים תוססים. על מה שקרה אחר כך שתקה אמי עד יום מותה, לפני עשרים וחמש שנה.
על מה שקדם לשתיקה היתה אימא מספרת בהתלהבות. על ילדות מאושרת בדירה נוחה ומודרנית ברחוב מוריק, שבצדו האחד גן מנזר רחב מידות, וסופו מוליך אל גדות נהר הוויסלה ואל טירת מלכים עתיקה. אביה, מנדל פוזר, תלמיד חכם בן עניים, הצליח בחריפותו להקים בשותפות בית חרושת משגשג לייצור כפתורים, והשתקע מחוץ לגבולות הרובע היהודי העתיק קז'ימייז'. באורחותיו נחלק הבית בין אורח החיים החרדי לאורח החיים המודרני. אורח החיים החרדי חייב את הגברים. שלושת אחיה של אמי, שאיש מהם לא שרד, התחנכו אצל מורים פרטיים. ואילו סבתי חְבוּלָה נהגה, על פי סיפוריה הקונדסיים של אימא, לצאת עם אחיותיה לתיאטרון ולאופרה; ואמי, הבת היחידה נשלחה לגימנסיה העברית המתקדמת.

בין שאר המראות הילך בסיפוריה גם שמש בית הכנסת העתיק של הרמ"א, אשר הטריח את עצמו גם לרחובות האמידים שמחוץ לקז'ימייז', הלך באישון לילה ברחובות הישֵׁנים, דפק במקבת עץ על תריסי הבתים, והעיר את יהודי קרקוב לסליחות. קולו צלח את החורבן בקולה הקטיפתי של אימא, ששרה לעתים לאבא ולי: "יידעלך, יידעלך… קומו לעבודת השם ולסליחות". אולם רוב הזמן נישאו בפיה שירים אחרים: כמה שירי טנגו פולניים מבין שתי המלחמות, שירי הגוּרָלים, כפריי הרי הטָטְרָה, וריקוד הקרקוביאק שלהם, אך בעיקר שירים עבריים שלמדה בגימנסיה העברית בקרקוב. היא שרה לי אותם במלוא פה, כשהיינו הולכות יחד לים, רוקדת אתי, התינוקת, בין הגלים: "תכלת למטה ותכלת מעל / אנו בונים פה נמל פה נמל, פה נמל". או השיר שתמיד הצחיק אותי בהברה האשכנזית שלו ובזווית הראייה המפתיעה של שָׁם על כאן: "תל-אביב, אח! תל-אביב / בחולות שם על שפת הים, על שפת הים". את שירו של טשרניחובסקי, "שחקי שחקי על החלומות, עוד אני החולם שח", היתה אימא שרה בריכוז מיוחד. ורק כעבור שנים סיפרה לי, עם המעט שנחלץ מהשתיקה, שזה השיר שהיתה שרה (כתפילה?) במחנות ההשמדה, מדגישה לעצמה (כעיקר אמונה) את המילים "כי באדם עוד אאמין / גם ברוחו רוח עז". וכשהיתה שרה את "עץ הרימון נשא ריחו", היתה מוסיפה בפנים חולמות ושטופות תקווה שהיא למדה אותו מפי המלחים העברים על סיפון האונייה שהביאה אותה לבסוף ממרסיי אל חופי הארץ בקיץ 1948, מלווה קבוצה של ילדים.

מול חומת השתיקה של אמי התבצרתי אני בחומה של שתיקה והדחקה. קעקוע המחסום היה תהליך סבוך וממושך. ראשיתו במסעי לבד לפולין, ב-1975, מסע אשר זעזע את חיי.¹¹ שלושים שנה אחר כך, אחרי כתיבת כמה ספרים על מורשת האימה, ועשרים שנה אחרי מותה של אימא, שבתי לפולין עם בתי הבכורה רחל שלומית ברזיס. מסע אישי, בשתיים, נוסעות בדרכי גליציה, מקרקוב ועד לפשמישל, העיר שבה חייתה אמי עם בעלה הראשון ובנה. רק אחרי קילומטרים של נהיגה למרגלות הרי הקרפטים, מזרחה, בכבישים החוצים מקומות עם שמות "מיתיים": צאנץ, בובוב, רימנוב, לאנצוט, יארוסלב…, מפות הדרכים פרוסות בחיקנו, הבנתי נכוחה מה גדול היה העולם היהודי שהתקיים כאן. הוא נפרס מזרחה מגליציה לאוקראינה, לווהלין, לפודוליה, צפונה לליטא ולטביה, דרומה לרומניה ולהונגריה… תשעים אחוזים מן העם היהודי, עולם שלם רב פנים ורבדים, שאליו השתייכו גם אבי וגם אמי, כל אחד בדרכו.¹²

וכך, לאט לאט, הבנתי עד כמה קרובים היו אזורי חייהם של הוריי, רינה ופנחס גוברין. שהרי בילדותי בתל-אביב נדמו עולמותיהם רחוקים זה מזה לא פחות משני צדי עולמות ילדותו של מרסל פרוסט. הקולות, הסיפורים והניגונים היו כה שונים. סיפורי העיירה והחסידות הציוריים של אבא משפיקוב שבאוקראינה וגלגולם מלא השמחה לארץ ישראל – מול סיפוריה של אימא על קרקוב, עיר התרבות והיופי, סיפורים שנגדעו על גדות השתיקה.

בשכונה הצעירה אז בצפון תל-אביב, שבה גדלתי, התגלה לפניי רק קצהו של הקרחון, שברים טרופים שנסחפו אל חופי הארץ ואל העולם החדש שקם. בימים הנוראים היינו הולכים לבית הכנסת שבשכונת "מגורים", בראשונה לצריף דחוס מתפללים שהיה רווי קולות וריחות ובכי "משם", ולימים לבניין שהוקם במקומו. אבא, בטלית הזעירה שקנה לעצמו לאותן פעמים מועטות בשנה שבהן התפלל, ובכיפה שקפליה נותרו מסומנים מחוסר שימוש, היה עוטף אותי בנוכחותו בעזרת הגברים. ובבית, השולחן היה חגיגי, ערוך לסדר ראש השנה (שערכנו בשלושה, בלי שנוכחתי עד כמה זעיר מעגל החוגגים שלנו) במאמץ של התחלה חדשה. כי האצבעות שאחזו בפלחי התפוח הטבול בדבש הסתירו מאחורי המתיקות את הרעד. וביום כיפור היתה אימא מסתגרת לרוב במיטתה, מוקפת בתחום של אלם אימתני. עמדו בו למשפט לא רק מעשים שבין אדם למקום, אלא גם מעשיו של האל בבני האדם.

וכך, כשבאתי לערוך את ההקלטה המשפחתית בקיץ 1973, מתוך פנייה ראשונית ל"שָׁם", כיוונתי לניגוניהם החסידיים של אבא ושל אחיו, עקיבא גוברין, משפיקוב וברסלב שבאוקראינה. אולם להפתעתי הכינה גם אמי שיר להקלטה, שירת השמש המעיר לסליחות. אז לא ידעתי כלל – הדבר התגלה לי רק אחרי מותה – שהיתה במחנות פלשוב ואושוויץ-בירקנאו, שצעדה בצעדת המוות וששהתה במחנה ברגן בלזן בקבוצה שנודעה בכינוי ה"צֶנֶרשָׁאפְט" (העשירייה) – בחברתן של נשים שכולן חוץ ממנה היו חרדיות, חניכות רשת "בית יעקב", והן תמכו זו בזו עד לשחרור, מתוך כבוד הדדי, למרות (ואולי אפילו בכוח) הבדלי ההשקפה שביניהן.¹³ כנראה אבי הוא שעודד את אמי להקליט את שירו של השמש מקרקוב, הניגון הדתי היחיד שבפיה, וגם הכין תרגום לעברית. אבי, בראייתו ההיסטורית הרחבה, שמע ודאי את ההדים והדי ההדים שמאחורי הניגון, ואולי ניסה כך לרמוז לי על שלם שהתקיים מעבר לכל השברים.

בימים הנוראים היינו הולכים לבית הכנסת שבשכונת "מגורים", בראשונה לצריף דחוס מתפללים שהיה רווי קולות וריחות ובכי "משם", ולימים לבניין שהוקם במקומו. אבא, בטלית הזעירה שקנה לעצמו לאותן פעמים מועטות בשנה שבהן התפלל, ובכיפה שקפליה נותרו מסומנים מחוסר שימוש, היה עוטף אותי בנוכחותו בעזרת הגברים. ובבית, השולחן היה חגיגי, ערוך לסדר ראש השנה (שערכנו בשלושה, בלי שנוכחתי עד כמה זעיר מעגל החוגגים שלנו) במאמץ של התחלה חדשה. כי האצבעות שאחזו בפלחי התפוח הטבול בדבש הסתירו מאחורי המתיקות את הרעד. וביום כיפור היתה אימא מסתגרת לרוב במיטתה, מוקפת בתחום של אלם אימתני. עמדו בו למשפט לא רק מעשים שבין אדם למקום, אלא גם מעשיו של האל בבני האדם.

גלגולו של ניגון – או סליחות בקרקוב

בקיץ 2006, בשובי ממסעי עם בתי רחל שלומית, מצאתי להפתעתי הזמנה נוספת לפולין, במסגרת חילופי תרבות. מול "המתקפה הפולנית", וכיוון שכבר הייתי שקועה בכתיבת הספר על אימא, הסכמתי לנסוע בתנאי שבצד הביקור הרשמי אוכל להשתתף במצעד הנערך בחודש מרס בקרקוב לזכר גירוש היהודים ממנה: ב-1942, אחרי סדרה של אקציות רצחניות, גורשו הנותרים ברגל מהגטו למחנה הכפייה פלשוב, שנבנה בהשראת הסדיזם של מפקדו אמון גאת על אדמת בית הקברות היהודי.

המצעד מרובע פודגוז'ה אל אל בפלשוב נקבע ליום ראשון בבוקר. לכן הגעתי ברכבת מוורשה לקרקוב לפני כניסת השבת. על הרציף חיכתה לי סילביה, המלווה הרשמית, אישה זעירה וחטובה במעיל משבצות, בעלת יופי פולני מושלם. הורדתי את מזוודותיי, מתנצלת במבוכה על משקלן. קשה היה לי להסביר את החרדה שתקפה אותי לקראת החזרה על צעדיהם של אמי ושל אחי בן השמונה שנרצח, ואיך, מרוב פחד מפני "גלגול הנשמות" שהחלטתי לעשות, גררתי אחריי למסע את כל הספרים שבלעדיהם לא אוכל לשרוד: קפקה ורילקה וגבירטיג ופרימו לוי ושימבורסקה וברונו שולץ וויקטור פרנקל, וגם סידור ומקראות גדולות ונועם אלימלך של הרבי מליז'נסק – משקל של קרוב לשלושים קילו… סילביה המעודנת שמרה על חיוך, גם לאורך הנסיעה במכוניתה הקטנה דחוסת המטען עד למלון הקטן חסר המעלית בקז'ימייז', הגטו העתיק, וגם כשגררנו ברוח ספורטיבית את המזוודה הענקית קומה ועוד קומה ועוד קומה. ואז נשברתי אני, למראה חדר הגג הזעיר והאפלולי שהוקצה לי, שהאור שחדר מן הצוהר הקבוע בו האיר בקושי את הטפט הישן שעל קירותיו. ידעתי שבתום שלושה ימים, לאחר מצעד גלגול הנשמות, יוציאו אותי מן החדר ישר לאשפוז. סילביה האחראית היתה שטופת זיעה. השבת התקרבה, ורק במזל התברר שברגע האחרון התפנה חדר מרווח במלון המרוחק כמה סמטאות משם.

שילוב של עלילות עכשוויות ושל שכבות זיכרון והדי מקורות יהודיים לכדי יצירה שכולה בהווה הוא גם תשתית הפואטיקה שביצירתי הספרותית, בפרוזה ובשירה. במשך למעלה מחמש-עשרה שנה פעלתי – בתחום התיאטרון ובעיקר בתחום הספרות – בחלל ריק למדי, בסביבה לא מבינה ואפילו עוינת. שיחתי הספרותית, לבד מקבוצה מצומצמת של עמיתים, היתה בעיקר עם ביאליק ועגנון. אך בתחילת שנות התשעים קם דור חדש של יוצרים. בעבורם, כמו בעבורי, העולם רב העוצמה והיחידאי הקיים בארץ, הרוחש מתחת לפני הקרקע ובעומקי התודעה ומוסווה על ידי החזות החיצונית, תובע את ביטויו על הדף ועל הבימה.

וכך יצאנו, סילביה סוחבת את הצרורים הקטנים, ואני סוחרת את מזוודת מבחר הספרות העולמית, גוררת אותה על פני מרצפות הרחובות העתיקים. אבל אז, במאמץ להטות את זווית המזוודה בקרן הרחוב, נשברה הידית. עמדתי במקומי והידית התלושה נותרה בכף ידי.

"מה נעשה?", נבהלה סילביה בסחרחרת הנדודים היהודיים שאליה נקלעה.

"לא נורא", הרגעתי אותה, "אני אסחב את המזוודה ככה", וכבר התחלתי לגרור את המזוודה הכבדה בדרך לא דרך זו. אבל דאגתה של סילביה לא שככה. הזיעה נטפה ממצחה וכל דמותה הדקיקה אמרה ייאוש. אני מוכרחה לעודד אותה, ידעתי, ואז הוא הבליח בי: "זה מזכיר לי שיר ביידיש!", קראתי, "אני בלעדייך ואת בלעדיי זה כמו ידית בלי דלת", וכבר התחלתי לשיר בנשימה קטועה ממאמץ את שיר האהבה במקצב הוולס: "איך אָן דיר און דו אָן מיר איז ווי אַ קליאַמקע אָן אַ טיר…"

וכך, לאורך הרחובות הצרים אסתרי ויוזפה, אחזתי בידי האחת במוט הברזל המיותם, וסחבתי, כמו דבר של מה בכך, את המזוודה הכבדה, ובידי השנייה נופפתי את הידית התלושה ושרתי "איך אָן דיר און דו אָן מיר איז ווי אַ קליאַמקע אָן אַ טיר, קעצעלע, פייגעלע מייַן". המילה קליאַמקע, ידית, התגלגלה אל היידיש מפולנית, והיא, ועמה מתיקות הוולס, השקיטו מעט את רוחה של סילביה. בסופו של דבר המהמה גם היא את הפזמון שאין לעמוד ביופיו.

בערב שבת, אחרי התפילה בבית הכנסת העתיק של הרמ"א, הוזמנתי לארוחת שבת שארגן הרב הצעיר בועז פש, הנמצא בשליחות מהארץ, באולם שבמרום בית הכנסת הוֹך שוּל העזוב למחצה. לארוחה הצנועה סביב שולחנות מכוסי מפות נייר התקבץ עירוב מיוחד של מסובים. שניים או שלושה מזקני הקהילה, עריריים, בפיהם יידיש רצוצה; כמה נשים נסערות שגילו זמן קצר לפני כן שמתחת לביוגרפיה הפולנית שלהן נחבאת זה שישים שנה ילדה יהודייה, ועכשיו הן מנסות בבהילות לגשר על פני חיים שלמים; קבוצה של גויים מצרפת ומפולין שנפגשו בקרקוב לדיונים של רצון טוב; וכמה צעירים שגילו גם הם שבעורקיהם זורם דם יהודי, ושהתאגדו לארגון בשם "צ'ולנט" – הללו גם טרחו בהגשת האוכל הפשוט לקהילה המשונה.
אותי הושיב בירכתי השולחן, מול הצרפתים. הרב הצעיר פנה ברוך אבהי אל בני הקהילה, בירך, חזר אתם על השירים שידעו, עודד אותם לשאת דברים. וכך, בין המנות הצנועות קם ל"דרשה" בחור אמריקני שהתגלגל לקרקוב. לרגע נדמה היה שהוא מתרפק על חגיגת הבר מצווה שלו, אך הצעיר, שנטיותיו הספרותיות הושפעו כנראה מהנרי מילר, הוביל את הסיפור מבימת בית הכנסת אל בית השימוש, ואל אנחות דודו המאונן בלב השמחה באחד התאים. עוד חיוך הזימה על פניו של הבחור, נפרצה דלת האולם ופנימה שעטו שני שטריימלים בגובה מטר, ומתחתם שני יהודים לבני זקן ולבושי קפוטות. "הרבי של גליציה והשמש שלו", עבר הרחש בין המסובים. הרבי, שאת מינויו (ומשכורתו) קיבל בניו יורק, נשא דרשה קצרה בקול רועם, ואחריה פצח בזמרה רועמת עוד יותר, כאילו בקעה ממערכת הגברה. תחילה הצטרף אליו השמש העבדקן, אבל כשגם כמה מהגברות הנרגשות הצטרפו לזמרה בערוות קולן הנשי, השמש פרש, וכעבור זמן קצר פרש גם הרב, נושא בזקיפות את משקל השטריימל הנפילי שלו.

קהילת הנידחים התפרקה בעקבות דרשת בית השימוש ופרישת השטריימלים. סביב השולחנות השתררה מבוכה. פתאום קרא הרב: "מיכל, תשירי את השיר שלך!". על מה הוא מדבר?! נדהמתי.

– "איזה שיר?"
– "זה ששרת היום ברחוב."
– מה?! איך אתה יודע?"
– "עברתי ושמעתי אותך שרה. ואז הכרתי אותך."

ראשי הסתחרר מרוב מחשבות על נסיבות ביקורי בקרקוב, על מה שסופר, על מה שנשתק, על עליבות הקהילה, על הפצרת הרב. ידעתי שאין לי בררה אלא לתרום את חלקי. שרתי את ולס האהבה היידי. מעט מעט הצטרפו אליי האחרים בזמזום. "עוד פעם!", קרא הרב. בפעם הבאה שרו כולם, מתנודדים מצד לצד, מניפים את זרועותיהם, "איך אָן דיר און דו אָן מיר…". בפעם השלישית כבר קמו לרקוד סביב השולחנות, הרב הצעיר מראש, מנופף בזרועו.

ההד הפתאומי לחוויותיי הפרטיות סחרר אותי. ואז, כשפסק הריקוד, בדחף פתאומי הכרזתי: "יש לי עוד שיר! מכאן, מקרקוב". הנשים הנרגשות, הזקנים, הרב, הכול תלו בי את עיניהם כשפתחתי בשירו של שמש בית הכנסת של הרמ"א, אשר התגלגל לאוזניי בקולה של אימה, "יידעלך יידעלך, טייערע כשרע יידעלך, שטייט אויף, שטייט אויף לעבודת הבורא ולסליחות" – יהודים, יהודים, יקרים וכשרים, קומו לעבודת השם ולסליחות. העומדים הניעו את ראשיהם, מקשיבים, הנשים המבוגרות הסמוקות, הצעירים המשולהבים. אחדים מן היהודים הזקנים המהמו ביידיש, והרב הצעיר הישראלי שינן אחריי את הניגון שגורש מרחובות הגטו העתיק שבקרקוב ונשכח, "יידעלך, יידעלך…".

בשעה מאוחרת יצאנו, קומץ קטן של קרואים, אל כיכר שְרוֹקה שבלב קז'ימייז'. הכיכב הגדולה היתה ריקה מאדם. "איך זה היה?" שאל הרב, והחל לשיר לתוך החושך, "יידעלך…". אליו הצטרפו עוד קולות, "יידעלך יידעלך, טייערע כשרע יידעלך, שטייט אויף, שטייט אויף לעבודת הבורא ולסליחות". מבעד לחשכה הלבינו חזית בית הכנסת של הרמ"א והשער הגדול אל בית הקברות העתיק, שהיה נעול אותה השעה. ובגלגולו של הניגון הדהד שוב, מעבר לחורבן ואחרי שנים כה רבות, שירו של שמש בית הכנסת של הרמ"א, העובר בין הרחובות טרם עלות השחר, מכה על התריסים ומעיר את הישנים – המתים והחיים – לסליחות.

ג. בצד של הבת

את יראת הקודש למול בית בית הכנסת החליפה בביתנו ההתרגשות למול בימת התיאטרון, ואת ספרי הקודש החליפה קדושת הספרות. וכך, טבעי ההי שבחירתי ללמוד תיאטרון וספרות זכתה להערכה. אך מחקר הדוקטורט שלי באוניברסיטת פריז, שנושאו "חסידות כז'אנר של תיאטרון קודש", התרקם גם בשיחות עם בני המשפחה.¹⁴ מה שהועבר לי בדרכי עקיפין מחצרות החסידים הפך לחומר למחקר. ובמסגרת מחקרי הקלטתי בקיץ 1973 את ניגוני המשפחה, ואת החומר הפקדתי בפונותיקה הלאומית. להפתעתי, גם גרשם שלום, אשר פתח בפניי את דלתותיו לשיחות הנחיה, הדגיש בפגישותינו ובהערותיו לעבודת הדוקטורט דווקא את העדויות שבעל פה, אלו שהועברו באמצעות מפגשי המשפחה.¹⁵

מאז, מורשת סיפוריהם של הוריי, ניגוניהם ושתיקותיהם שבים ונשזרים בדרכים רבות בחיי וביצירתי. וכך, בידיעה שאין להפריד הלכה ממעשה, שאפתי להביא את עוצמת ה"פרברענגן", הכינוס החסידי כפי שהתוודעתי אליו בילדות, ולימים במחקר, גם אל בימת התיאטרון. הייתי חלק מקבוצה של יוצרי תיאטרון יהודי ניסיוני, שנוצר בארץ בסוף שנות השישים ובשנות השבעים של המאה ה-20, עם המורה יוסי יזרעאלי ועם דני הורוביץ, יעקב רז ואחרים. התיאטרון הניאו-דתי החשוב שבאותן שנים טבע את חותמו על כולנו. גרוטובסקי, ברוק וה"ליווינג תיאטר" סיפקו לנו את הלגיטימציה לגשר בין המסורת ובין יצירת אוונגרד תיאטרלי.

מעניין יהיה לבדוק: מהו הרקע האישי של כל אחד מהיוצרים? מה הביא ממשפחתו? ועם אילו צלילים הוא שוחח? לי עצמי הפכו המחקר והיצירה התיאטרליים דרך לינוק ישירות ממסורת הבית, הגלויה והנסתרת, אגב יצירה של תיאטרון יהודי חדש, היונק לא רק ממסורת סיפורי המקרא או המדרש אלא מגופי ההלכה עצמם. בהצגה "תבואת השיגעון", עיבוד לתיאטרון של סיפורי רבי נחמן מברסלב, שהעליתי ב-1974 (בבכורה עולמית) עם להקת "שבעת הקבצנים" בפריז, בלוויית מוזיקה שחיבר דניאל שליט בהשראה חסידית; ב"בדמי ימיה", עיבוד סיפורו של עגנון, שהועלה ב-1978, בלוויית מוזיקה לקונטרבס של מקס שטרן; ב"וריאציות על נושא של בוקר", שהוצג ב-1980 בחללים שונים במתחם "מגדל דוד" בשער יפו שבירושלים;¹⁶ ב"מסע השנה", שהועלה בפסטיבל הבינלאומי הראשון לתיאטרון יהודי ב-1982;¹⁷ או בעיבוד לבמה של "גוג ומגוג" מאת מרטין בובר, שהועלה כ"אופרת תיאטרון" שנה וחצי של עבודת מעבדה בפסטיבל ישראל ב-1994 ¹⁸ – בכל עבודות הבימוי שלי היתה מורשת הניגון והדבקות החסידיים בסיס ליצירה התיאטרלית. אך מתוך היענות למציאות החדשה והרב-תרבותית, נפגשו בכל אחת מההצגות שפות, פיוטים וניגונים ממסורות שונות, מהולים בצלילי רוק או בלוז עכשוויים. וכל זה שנים קודם שנפוץ סגנון "מוזיקת עולם". לדוגמה, ב"וריאציות על נושא של בוקר" נמזגו יחד הערבית, שירי השומר הצעיר ונוסח קריאת התורה התימני; וב"גוג ומגוג" נשמעו פיוטי מרוקו מפי אבי אסרף, לצד הניגון החסידי והיִידי בפיהם של בנימין צמח, מנדי כהנא וברוך ברנר, בעירוב של עברית, ארמית ויידיש, ואף הונגרית וצרפתית.

שילוב של עלילות עכשוויות ושל שכבות זיכרון והדי מקורות יהודיים לכדי יצירה שכולה בהווה הוא גם תשתית הפואטיקה שביצירתי הספרותית, בפרוזה ובשירה.¹⁹ במשך למעלה מחמש-עשרה שנה פעלתי – בתחום התיאטרון ובעיקר בתחום הספרות – בחלל ריק למדי, בסביבה לא מבינה ואפילו עוינת. שיחתי הספרותית, לבד מקבוצה מצומצמת של עמיתים, היתה בעיקר עם ביאליק ועגנון. אך בתחילת שנות התשעים קם דור חדש של יוצרים. בעבורם, כמו בעבורי, העולם רב העוצמה והיחידאי הקיים בארץ, הרוחש מתחת לפני הקרקע ובעומקי התודעה ומוסווה על ידי החזות החיצונית, תובע את ביטויו על הדף ועל הבימה. אחד החשובים והמשפיעים שביוצרים אלו היא המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, העורכת ספר זה. כמוה וכמו שאר היוצרים אני יונקת ממי התהום המשקים את קרקע היצירה. יצירתנו היא כעין גלגול עכשווי וחדשני של הסיפור היהודי המועבר אלינו מאב ומאם – אחד הסיפורים העתיקים והסעורים בתולדות האנושות.

ולסיום

בל נשכח שבכוחם של מילים וצלילים להפוך לפרקי חיים. וכך, גם הדי הסיפור והניגון המשפחתיים קרמו עור וגידים, יצאו מהדפים ומהשירה והפכו להיסטוריה חיה. סמוך למותו השלים אבא את כתיבת ספרו, ומסר לי אותו להקלדה. בספר נכתב גם על אחותו הבכורה, חוה.²⁰ היא ומשפחתה נותרו מעבר למסך הברזל, כולם מלבד בנה הבכור אברהם, שעלה ארצה בהיותו נער בן שתים-עשרה עם אב סבו, ר' איצי חיות, וציפה לשווא לשאר המשפחה שנלכדה. במשך עשרות שנים, אברהם, לימים ממייסדי קיבוץ בית השיטה, לא קיבל אות חיים ממשפחתו. כשהגיש לי אבי להקלדה את הפרק על אחותו ראיתי בכך צו, למרות מבטו התכול והרך. ובעקבותיו יצאתי לחיפוש הרפתקני, מוסווה בחריקה מדעית, שהוביל לבסוף, אחרי גלגולים רבים, למפגש במוסקבה ב-1991 – בין האח האובד, שקיומו בישראל היה סוד מסוגן, ובין אחיותיו ואחיו הצעיר, האסטרו-פיזיקאי, שאותו לא ראה מעולם. היו קריאות ברוסית, דמעות, מעט אנגלית ויידיש, אך לא היתה בנמצא שפה שתוכל להכיל את הרגע. "בואו בנות", אמרתי לרחל שלומית ולמיריקה, בנותיי הפעוטות, שלא זכו להכיר את בני הדור הישן גם אם את סיפוריהם וניגוניהם כבר שמעו. "בואו, נשיר את הניגון שסבא איצי חיות שר כשהגיע לירושלים ורקד כל הלילה". לאט לאט הצטרפו הנאספים לניגון, למעגל הריקוד שסבב פתאום בדירה הקטנה במוסקבה, שבו הדהדו רקיעות הרגליים של זקני החסידים בשטיבל שבשפיקוב. לכוחו של הניגון היה בוודאי חלק בהתעוררות של נס, שבעים ותשעים שנה אחר כך, שהובילה את שאר בני המשפחה לשנות את חייהם ולעלות ארצה. ואולי רק במצפה לקרינה קוסמית שעל החרמון, שאותו הקים האח הצעיר, פרופ' לב דורמן, עם עלייתו, אפשר יהיה למדוד את חלקיקי הקרינה שבקעו מהניגון הישן וחצו את מחסום הדורות.

הערות:

1. פנחס גוברין (גלובמן-חיות) נולד בשנת 1904 בשפיקוב שבאוקראינה ונפטר בשנת 1985 בגדרה. הוא קיבל חינוך ציוני בבית הספר שהקים וניהל אביו, מרדכי גלובמן-חיות, והשכלה בללית בגימנסיה הרוסית בברסלב. בגיל שש-עשרה הצטרף לתנועת "החלוץ", וב-1921 עלה עם ראשוני העלייה השלישית. בהיותו חבר ב"גדוד העבודה" היה ממייסדי קיבוץ תל-יוסף ומראשוני קיבוץ עין-חרוד. הוא מילא תפקידי ציבור רבים, ובין השאר היה מזכירו של יצחק בן-צבי, מנהלו המסחרי הראשון של נמל תל-אביב, מקים לשכת הגיוס, ממנהלי משרד התחבורה וממנהלי "עמידר". בעשרים השנים האחרונות לחייו התמסר לכתיבה. ספריו הם צו קריאה תש"ח: התגייסות הישוב למערכה (ראו גוברין, צו קריאה), והיינו כחולמים: מגילת משפחה (ראו גוברין, היינו כחולמים). דברים המובאים לעיל הוקלטו על ידי ב-8 בספטמבר 1973. ההקלטה שמורה בפונותיקה הלאומית שבבית הספרים הלאומי והאונברסיטאי שבירושלים (YC 801; תיעוד ותיווי: יעקב מזור).

2. להלן שושלת הצדיקים בחסידות טשרנוביל-סקווירה: מייסד השושלת היה ר' מנחם נחום טברסקי מטשרנוביל (1730-1797), תלמידת של ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, והמגיד ר' דוב בר ממזריץ; ממשיכו היה בנו, ר' מרדכי (מוטיל) מטשרנוביל (1770-1837); כל אחד מבניו הקים חצר חסידית משלו: ר' אהרון מטשרנוביל (1787-18720), ר' דוד מטולנא (1818-1882) ור' יצחק (איציקל מסקווירה (1812-1885). ר' מנחם נחום (נחומצי) טברסקי (נפטר 1886; בנו של ר' יצחק איציקל מסקווירה) יסד את חסידות שפיקוב בשנת 1885; ממשיכו היה בנו, ר' מרדכי (מוטיל) טברסקי משפיקוב, משושלת טשרנוביל-סקווירה, "הרבי הזקן" (נפטר 1914).

3. דוגמה לשיח הקרבה למרות המרחק משמש מכתבו של מרדכי גלובמן לחברי קיבוץ בית השיטה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשצבאות רומל איימו על היישוב: "לכל החברים בבית השטים, או 'שטים' בשנות קדומים, ברכת שנה טובה ומבורכת. זה כשנתיים שאני מתכונן לבקר אצלכם, אבל מן השמים עכבו בעדי ולא נתנו לי להוציא לפועל את רצוני זה העז […] אני הזקן […] נחשב לחבר אתכם אם לא אצלכם […] חברים יקרים אהובים וחביבים! בהעלותי לפני מסירות הנפש שלכם יום יום לילה לילה אז עפר אני תחת כפות רגליכם. האמת אגיד. אני מקנא בכם ומתפלא מאיפה לקחתם עוז הנפש לבוז למוֶת ולהיות שולחי עם ישראל אתם. […] אגלה לפניכם את כל לבי כיאות לחברים נאמנים. אני המתפלל ג' פעמים ביום ואומר 'תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', אני שידועים לי כל מאמרי חז"ל וכו' וכו' כמה חשיבות יש למצוות ישוב א"י, מצד הלאומי, הרי אני ציוני כמעט מיום עמדי על דעתי, החל מתקופת חובבי ציון ועד הציונות המדינית הצ'רטרית של הרצל וכל מה שנבע הימנה. ובכ"ז נשארתי ציוני בכוח ולא בפועל, בעוד שנכדי אברהם ואתו אתם, החברים שלו לעבודה ולמסירות נפש, אתם כולכם ציונים בפועל. אלא, משום שחסרה בי הנקודה הפנימית של מסירות נפש, ולזאת עפר אני תחת כפות רגליכם". ובהמשך, מתוך אותה קרבה, חרד הוא על המשך השלשלת: "אמנם כן חברים יקרים, שליחי עם ישראל אתם, שליחי העם היהודי בכל תפוצותיו. האם לא נחוץ שהשליח יכיר את שולחיו בכדי שיוכל למלא היטב את שליחותו. הלא את רעיון הגאולה אתם הולכים להגשים. האם לא נחוץ לכם לדעת את מי אתם הולכים לגאול (גוברין, היינו כחולמים, עמ' 573-574). בהביאי את מכתבו של סבי לדפוס נדהמתי כיצד, בלי שהכרתי אותו ובלי שזכיתי לשמוע תורה מפיו, נמשכת שאלתו מהדהדת בדבריי ובמחשבותיי שנים רבות אחר כך.

4. ראו גלובמן, כתבים.
5. שם.
6. שלונסקי, זמר, ד, עמ' 49-51.
7. גוברין, היינו כחולמים, עמ' 313-316. (מובא בנספח א, "ריקוד ראשון על הגבעה"). על הניגון בעלייה השלישית ראו גם ארז, העלייה השלישית, עמ' 890-891.
8. מתוך הקלטת האחים פנחס ועקיבא גוברין (ראה לעיל הערה 2). ראוי לציון האופן שבו פנחס גוברין מציג את איש תנועת העבודה אברהם הרצפלד באותה ההקלטה, שבה שרים פנחס ועקיבא גוברין מניגוניו של הרצפלד ליום השלושים למותו: "מורנו ורבנו, איש העלייה השנייה, רב אברום הרצפלד".

9. פוש (ביידיש: פּאָליש) – כינוי לפרוזדור של בית המדרש.
10. רינה גוברין (רגינה [רֶגָה] לַאוּבּ לבית פּוֹזֶר) נולדה בקרקוב שבפולין ב-1913. אביה ניהל בשותפות בית חרושת מצליח לכפתורים. אחֶיה חונכו בבית האמיד, והיא למדה בגימנסיה העברית, והיתה חברה בתנועת הנוער הציונית גורדוניה. רגה למדה משפטים באוניברסיטה היגלונית שבקרקוב וב-1935 נישאה לגבריאל (גוּטק) לאוב, בעל יערות ומנסרות בפשמישל, ועברה להתגורר בעירו. ב-1937 נולד בנם מרדכי (מארק). הם עמדו לעלות לארץ ישראל, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. בראשית המלחמה, תחת השלטון הסובייטי, ניהלה רֶגה גן ילדים. ב-1941, אחרי הכיבוש הנאצי, נתלה גבריאל לאוב בפומבי, ורגה, למרות האיסור, הביאה אותו לקבר ישראל. בסתיו 1941 הצטרפו רגה ומארק אל בני המשפחה שבגטו קרקוב. במרס 1943, עם חיסול הגטו, הצליחה רגה להגניב את מארק בן השבע למחנה הריכוז פלאשוב, ומשם הוא נשלח במאי 1994, עם שאר ילדי הקינדהיים, להשמדה באושוויץ. רגה שרדה עם קבוצה של עשר נשים, שנודעה בכינוי ה"צֶנֶרשָׁאפט", שכולן חוץ ממנה היו חרדיות, חניכות "בית יעקב" בקרקוב. הקבוצה עברה את אושוויץ-בירקנאו, את צעדת המוות ואת מחנה ברגן בלזן, וכל חברותיה שרדו. אחרי השחרור גויסה רגה לשורות "הבריחה", ובמשך שלוש שנים היתה מרכזת את הבריחה באזור הבריטי של גרמניה. באוגוסט 1948 ליוותה קבוצה של ילדים שהפליגה ארצה. בתל-אביב הכירה את פנחס גוברין ונישאה לו. היא עבדה בתור מורה ומחנכת. רינה גוברין נפטרה ב-1986 בירושלים. אני בתה היחידה, והקדשתי לה את ספרי השתיקה של אמא (הספר בכתובים). על סיפורה בהרחבה ראו גוברין, "המסע לפולין".

11. ראו על כך שם.
12. מתוך ההפתעה למול הנתונים הסטטיסטיים התחוור לי גם גודל האחריות המוטלת על דורנו להנציח את המורשת המחוקה של רובו של העם היהודי.
13. על קורות הקבוצה ראו ביניש, הרוח; ענבר, כתמים, עמ' 123-128.
14. ראו גוברין, "תיאטרון".
15. ראו הערות בכתב ידו בשולי הדף, שם (עותק שמור באוסף שולם, בית הספרים הלאומי).

16. במופע שולבו שני קטעים של סמואל בקט, וכן עיבוד של תפילת שחרית למופע תפילת תיאטרון הֶטֶרופוני, שבו מעורבים קהל ושחקנים, בשכבות שונות של פירוש מסורתי ואישי, בצירוף ניגונים ובליווי פס קול רב-תרבותי, בסיועם של חוקרי הפונותיקה הלאומית.
17. תיאטרון מסע של שחקנים וקהל מבעד לתחנות השנה, שבו להקת כליזמן, בניהולו המוזיקלי של אנדרה היידו, מוליכה את המשתתפים והקהל בהצגה.
18. ניהול מוזיקלי איתן שטיינברג; ייעוץ אתנו-מוזיקלי יעקב מזור; הדרכה קולית אתי בן-זקן.
19. ראו גוברין, מניפסט, עמ' 33-40; גוברין, "גלגולי קבלה", עמ' כג-נב.
20. ראו בהרחבה גוברין, אפילוג.

רשימת קיצורים ביבליוגרפיים:

ארז, העלייה השלישית – יהודה ארץ (עורך), ספר העלייה השלישית, תל-אביב: עם עובד, 1964.
ביניש, הרוח = פרל ביניש, הרוח שגברה על הדרקון, ניו-יורק וירושלים: פלדהיים, 1993.
גוברין, אפילוג = מיכל גוברין, "אפילוג: פרידה ופגישה – חוה וילדיה", פנחס גוברין, היינו כחולמים, ירושלים: כרמל, 2005, עמ' 608-614.
גוברין, גלגולי קבלה = מיכל גוברין, "גלגולי קבלה ומסירה", רונית מרוז (עורכת), חידושי זוהר: מחקרים חדשים בספרות הזוהר (שנתון תעודה, כא-כב), תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ז.
גוברין, היינו כחולמים = פנחס גוברין, היינו כחולמים: מגילת משפחה, ירושלים: כרמל, 2005 (ראו גם www.carmelph.co.il\govrin.htm).
גוברין, המסע לפולין = מיכל גוברין, "המסע לפולין", עיתון 77 209, (יולי 1997).
גוברין, מניפסט = מיכל גוברין, "באכלי מתבואת השיגעון: מניפסט ספרותי יהודי, בגוף ראשון, נקבה", דימוי 25 (אביב תשס"ה), עמ' 33-40.
גוברין, צו קריאה = פנחס גוברין, צו קריאה תש"ח: התגייסות הישוב למערכה, תל-אביב: מערכות, 1976.
גוברין, תיאטרון = Michal Govrin, "Thearte sacre contemporain", Dissertation, Université Paris 8, 1976.
גלובמן, כתבים = מרדכי גלובמן, כתבים, הדפסה שנייה ומלאה, הביאו לדפוס שלמה גוברין ונורית גוברין, תשס"ה (דפוס צילום).
ענבר, כתמים = יהודית ענבר (עורכת), קטלוג תערוכת יד-ושם "כתמים של אור: להיות אישה בשואה", ירושלים: יד ושם, תשס"ז.
שלונסקי, זמר = אברהם שולנסקי, "זמר", כתבי א' שלונסקי, תל-אביב: ספרית פועלים, 1971.