לאילנה גריננברג, גיבורת הרומן "הבזקים", יש אוסף לא קטן של מאהבים. את אלה מהעבר היא מכנה בחיבה "האושפיזין שלי". נבחרת מאהביה טופחה על ידי אילנה בקפידה במקביל לחיי הנישואים שלה לאלאן, יהודי צרפתי במוצאו, שהיה ילד במלחמת העולם השנייה ונהפך לאדם מיוסר וסגור המרוכז רובו ככולו במעקב אחר פושעי מלחמה מזדקנים, תוך נבירה בארכיונים השונים באירופה.
לאילנה ולאלאן שני בנים פעוטים, דויד ויהונתן, וקשר נישואים המושתת ברובו על ניכור ואנטיפתיה. לאילנה יש גם אהבה אדיפלית עמוקה לאביה, מפא"יניק טיפוסי שהיה מראשוני היישוב, אהבה שיש לה לא מעט ביטויים ארוטיים שרק מתעצמים במשך השנה לאחר מותו. ובתחילת שנות ה-90 מנהלת האדריכלית במקצועה, שהיתה חברת מצפ"ן בשנות ה-70, גם רומן יצרי סוער עם פלשתינאי מהגדה, תוך כדי שהשניים שוקדים על שני פרויקטים דו-לאומיים בירושלים, "מושבת הסוכות" ו"הר שמיטה", מונומנטים ברוח השלום.
האם הרומן אוטוביוגרפי?
מיכל גוברין אומרת שלא ממש, ומדגישה שאין לה ולא היה לה רומן עם פלשתינאי. אבל יש לא מעט קווי דמיון בינה לגיבורת הרומן שלה. גוברין, סופרת, משוררת ובמאית תיאטרון בת 51, היא אם לשתיים, בתו של איש העלייה השלישית שחלקים מיומניו וממכתביו האישיים מפוזרים לאורך ספרה. בעלה, חיים ברזיס, הוא יהודי-צרפתי, דתי המזוהה עם עמדות ימניות ברוח המפד"ל, מתמטיקאי במקצועו וחבר האקדמיה למדעים שחי בפאריס. היא והבנות חיות רוב השנה ברחביה בירושלים. בקיץ המשפחה מתאחדת כשברזיס מלמד בארה"ב. וכך גם גוברין, כמו אילנה גריננברג, לקחה בראשית 1990 את שתי בנותיה הרכות וכמה מזוודות והתייצבה ימים ספורים לפני מלחמת המפרץ בירושלים, בעוד בעלה נשאר בפאריס. התיאור הטראומטי של מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל כפי שחווה הגיבורה שלה לקוח היישר מהמציאות.
"הבזקים" (הוצאת עם עובד) הוא רומן אינטנסיווי שלא צר מלהכיל את הסיפור הישראלי-ציוני על כל פכיו. השואה ומלחמת תש"ח, קרב לטרון וגירוש ערביי רמלה-לוד, חלוצים והתיישבות, תוכנית אלון והשמאל הרדיקלי, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים, הר הבית וירושלים, טראומת מלחמת יום הכיפורים וטראומת מלחמת המפרץ, התעללות בערבים במלחמה וכאב על הנופלים הישראלים. אפילו פועלו האמנותי של הפסל יצחק דנציגר ממוקם בו, ובאישיותה המקצועית הגיבורה היא אדריכלית בעלת זיקה עמוקה למקורות, שחולמת לבנות תוספת לאמת המים העתיקה שתחדש את הזרימה אל תוך חומות ירושלים בשלושה עורקים עד למקומות הקדושים.
בתוך כל זאת מתמרנת גריננברג בהצלחה הן כאם הן כאשה, כאשר הסקס הוא בדרך כלל התרופה הטובה ביותר למכאובי החיים. והסקס, יש לומר, תמיד מצטיין, "מין עונג קליל", ולא מותנה בבן הזוג השרוע לצדה, יהא אשר יהא. גוברין, אשה מאמינה ושומרת מצוות (היא מתנגדת להגדרה "חוזרת בתשובה"), לא מתכוונת להצטדק בנושא. "למה שלא יהיו מאהבים רבים לאשה?", היא אומרת, "זה לא נראה לי לא טבעי. הרי זה לא עניין אידיאולוגי. אפשר שזאת נורמה חברתית שלגבר יהיו מאהבות רבות ולשאהיד מוסלמי יחכו 70 בתולות בשמים, אך אשה, ברגע שיש לה יותר מגבר אחד, נחשבת לזונה. לאילנה יש כמה וכמה מערכות יחסים עם גברים בעת ובעונה אחת והיא גם אם, ולכאורה כל זה מנוגד למוסכמות החברתיות העמוקות ביותר. לא לטעמי. אפשר לחיות כמו אילנה. אני לא חייתי כך אבל אני מכירה נשים כאלה והן לא סופר-וומן. מיטראן נשיא צרפת לשעבר יכול היה להיות עם הרבה נשים, הרי כל צרפת גאה בכך. "אותי עניין מה שקורה עם אילנה גריננברג ביחס למה שקורה למעמדה של ירושלים", היא ממשיכה, "כי זה מחזיר אותי לנרטיווים שנכתבים על ידי גברים. ירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ובכל המיתוסים שלהן היא מוגדרת כעיר אשה וכמקום נשי. החל מהמקרא, שבו היא מתוארת כמקום התאווה של האל. התאווה לירושלים היא מונוגמית וכל אחד רוצה בלעדיות עליה כאשר עצם היכולת שיהיו לה מאהבים, החל מהנביאים, הופכת אותה לזונה. זה גם שורש החטא שבגללו יש להענישה. מותר להתפאר ביופיה ולהציגה לראווה ואפילו לגרות אחרים, אך ברגע שהיא מביטה הצידה לעבר אחרים, מיד בא העונש. זו לדעתי הקריאה הנכונה של הסכסוך במזרח התיכון. אי אפשר להבין את הסכסוך ואת האנטישמיות מבלי להתייחס לממד הארוטי-פרוורטי שיש בעיר הזאת. כזה הוא מקור המיניות של אילנה גריננברג. הן באמנותה והן בחייה היא רואה במין את תפישת העולם של קיומה. היא מזהה את הארוס אפילו בשיחה בין אנשים, ובשבילה המין הוא חלק מהקומוניקציה המיידית עם העולם". "ירושלים הלוהטת מהרגע הראשון, היא אומרת, היא ידעה שסעיד הפלשתינאי יהיה דמות ב"הבזקים", הרומן השני שלה, אחרי "השם" מ-95'. עם נושא השואה ברקע הסיפור, האם
הרומן של אילנה עם הפלשתינאי אמור לייצג שלם הגדול משני חלקיו? גוברין לא מתחייבת. "אני לא משוחחת עם עצמי על דמויות במונחים של הפונקציונליות שלהן. עניינה אותי האפשרות של התשוקה וקיומה בין אילנה לבין סעיד, וזה נראה לי עמוק ואמיתי. זו תשוקה נואשת לאחר, נואשת מכיוון שאינך יכולה אף פעם לנכס את האחר, וזה מה שמגביר את התשוקה. זה אולי הממד הארוטי הפרטי הגדול שלי, לחיות בירושלים. אחרי שחזרתי מתקופת לימודים בפאריס לא יכולתי לחזור אלא לירושלים. תל אביב היא עיר סקסית ואילו ירושלים היא עיר ארוטית שהארוס בה חבוי ועמוק ולא ממוצה. זה לא הכל לראות צעירות חשופות בטן וגוף בדרך לים. בירושלים הארוס מכוסה לכאורה בהרבה לבוש ובהרבה מנהגים, והוא לוהט. מאה שערים היא מקום מלא ליבידו וחיות ורב עוצמה, וזה הארוס של הדת, שעליו כתבתי 'השם'. היכולת שלי ללכת ברגל בירושלים ותוך רבע שעה להיות בעיר העתיקה למשל, זו החוויה של לעמוד מול אחרות מלאה. העובדה שאני חיה בעיר שיש בה קיום של סוגים שונים של האחר, זה נותן לי תחושה של עומק, של שכבות היסטוריות ומיתוסים. בשבילי זה מקום קרוב למקום של התאהבות ותשוקה".
מכאן המשמעות של המסע שלה לירושלים, כמו המסע הפרטי שלך, ערב מלחמת המפרץ?
"אילנה אומרת שהנסיעה שלה לירושלים לא קשורה למלחמה. היא צריכה להיות שם כי מלאה שנה למות אביה. החזרה שלה אימפולסיווית כי היא נוגעת באובדן העצמי, ואלמלא היתה חוזרת היא היתה מרגישה כמעט באורח פיזי את האיום על הקיום הפרטי שלה. הסיפור היותר רחב של הארץ חובר אצלה לקיום הפרטי. נכון, לבסוף היא לא עולה לקבר אביה, כי החיים מורכבים ולא הכל נפתר בהפי-אנד. "הדבר הזה הוא לגמרי אוטוביוגרפי כי במלחמת המפרץ גם אני חזרתי לכאן לבד עם שתי ילדות שהיו אז בנות שנתיים וחצי ושש וחצי. חזרתי כי היתה לי התחייבות לחזור וללמד וזה היה דבר לא רציונלי. היינו בירושלים ומבחינה זאת לא הייתי מעזה לכתוב על חוויות קשות של ילדים אלמלא חוויתי אותן. הבחירה הרצונית לחזור היתה בחירת נאמנות מורכבת, וזה דבר שחוויתי, כולל החרדה המתוארת בספר. בעלי היה בצרפת, הוא צרפתי ולא ישראלי. הוא מאוד לא דומה לאלאן, גיבור הספר. הוא כן תמך בהחלטה שלי לנסוע לארץ בימים כאלה. אם הוא היה מתנגד, כמו אלאן, לא הייתי יכולה לעמוד בזה, בין השאר משום שמלחמת המפרץ עוררה בי חרדות קשות שנפגשו בחרדות השואה שירשתי מאמי". אילנה אמנם צולחת היטב את מלחמת המפרץ אבל לבסוף היא משלמת בחייה. בהתחלה, בעצם: הספר נפתח במותה, בתאונת דרכים באוטוסטרדה שבין שטרסבורג למינכן, לפני שהספיקה להגשים את הפרויקטים שלה. היא נהרגת כשהיא בהריון ואפילו לא יודעת מיהו אבי העובר שבבטנה, אם זה בעלה היהודי או מאהבה הפלשתינאי.
"התאונה היא הדרך שבה חוסר היכולת של אילנה להכיל הכל וגם לחלום כל כך בגדול, זאת הדרך הטכנית שבה השבריריות הזאת פוקעת. אני לא חושבת שזאת התאבדות מרצון אלא שזה מוות של מי שחיתה מעבר ליכולתה ומעבר לגבולות שלה. לכן שמתי בהתחלה את המוטו של ז'אק דרידה, מתוך 'מהי שירה': "והקיפוד, הוא מתעוור, מקופד לפקעת, סמור קוצים, פגיע ומסוכן, מחושב ובלתי מותאם (דווקא כיוון שהוא מתקפד כשקרב האסון, הוא חושף את עצמו לתאונה)". גוברין והפילוסוף הצרפתי התיידדו לאחר שהיתה תלמידתו, ומאז יש להם דיאלוג רב שנים. את המוטו שלו שמה גוברין לצד פיסקה מתוך בבא מציעא. "דרידה ואני היינו אמורים לכתוב ביחד את הספר הזה, שאמור היה להיות טקסט של הרהורים בנושא הציונות". בהתחלה הם תיכננו שדרידה יכתוב הקדמה או הערות בשולי הרומן, אבל בסוף הוציאו ספר משותף בניו יורק, בשם "גוף תפילה" (הוצאת קופר יוניון, 2001), לרגל הופעת "השם" בתרגום לאנגלית. רגעי ההתרחשות ב"הבזקים", ששמו נבחר בשל צורתו הספרותית הדומה לצילומי "סנאפשוטס", נכתבו כמין נרטיב פנימי של המספרת אילנה, המכיל פרקי יומן אישי שנכתבו בנסיעה על האוטוסטרדה או בבית בפאריס. "רציתי לכתוב בצורה פרומה. חשבתי שהספר משקף את הסיפור הפרום שלנו הישראלים, סיפור שאנחנו כה מתאמצים לאחותו ואיננו יודעים מה יהא סופו".
עלילת הספר עלתה במוחה בפרץ של השראה ביולי 93', כחודשיים לפני שנחתמו הסכמי אוסלו, בזמן שביימה את ההצגה "גוג ומגוג", לפי מרטין בובר, שהועלתה בבי"ס לתיאטרון חזותי ובתיאטרון הבמה בירושלים וב-95' במסגרת פסטיבל ישראל ובעוסקה בהתלקחות המשיחית היהודית בפולין בתקופת מלחמות נפוליאון העלתה שאלות על מהות היהדות, האמונה והמשיחיות. "גרעין העלילה נכתב בבת אחת, העלילה כפתה את עצמה עלי. זה היה בשעות הבוקר, בפאריס, כשכל המשפחה ישבה על המזוודות כי היינו בדרכנו להולנד. אני כבר הייתי ארוזה בעוד כולם עוד אורזים. התחלתי לכתוב את טקסט הפתיחה ובהמשך התפרץ מתוכי כל גרעין העלילה. אחר כך זה היה תהליך של כתיבה אוטומטית כמו זה של הסוריאליסטים. את הקטעים שהגיבורה כותבת באוטובוס של ניו ג'רזי כתבתי באוטובוס המסוים הזה".
כשש שנים לקח לה להשלים את הכתיבה, אחרי שאת "השם", שעסק בצלמת לשעבר החיה בין חוזרים בתשובה בירושלים וכותבת וידוי אל השם שבסופו היא מתכוונת להתאבד ולהתאחד עמו כקורבן, כתבה במשך תריסר שנים. "את 'הבזקים' לא יכולתי שלא לכתוב. מצד אחד זה היה וידוי של דור, ומצד שני וידוי אישי של אשה. הרגשתי שזה אקט של נתינה, כאילו מה שהיה בכוחי לתת למקום הזה, מתוך חרדה עמוקה בשל השבריריות שלו, הוא להציע לו איזו אוטופיה, וגם להגדיר מחדש את תחושת הקרע ואת הרגשת הסכנה. התחלתי לכתוב את הספר בתקופה שהפוסט-ציונות היתה בשיאה, עם התחושה שאי אפשר יהיה לעשות שלום בלי להניח בצד את הציונות, מאחר ששני הדברים לא עולים בקנה אחד. מכאן הרצון להעלות באוב את דמות האב החלוץ על התמימות שלו, להכיר בעומק ההקרבה שלו ושל בני דורו ולאזכר את המינוחים, גם אם חלקם שגויים או כבר לא אקטואליים. מצד אחד ישנה ההבנה של רצון הגיבורה לבגוד בערכים האלה, ומצד שני ההכרה שמבעד לבגידה יש נאמנות עמוקה מאוד, שהיא בעצם הגדרת הקיום של הסיפור הציוני".
"אמונתי הפנימית את המסע הציוני של אביה, פנחס גוברין, כפי שהוא מתואר בכתביו, מוציאה כעת גוברין לאור (חלק מזיכרונותיו גם נכנסו ל"הבזקים", כיומניו של אהרן צוריאל, אביה של אילנה). הוא נולד ב-1904 באוקראינה והגיע לארץ בגיל 17, לאחר ששינה את תסרוקתו כדי שיוכל להתקבל לקבוצה של חלוצים. בסוף שנות ה-20 הגיעו ארצה ארבעה דורות של משפחתו, ביניהם אבי סבו שהיה דתי והתיישב במאה שערים. פלג אחר של המשפחה מרד בדת והיה בין מייסדי קיבוץ בית השיטה. פנחס שהגיע עם "החלוץ" הצטרף לגדוד העבודה והיה ממייסדי תל יוסף, ועם הפילוג בתנועת העבודה עבר לעין חרוד. בראשית שנות ה-30 הגיע לירושלים ועשה מזכיר המחלקה המדינית של הוועד הפועל של ההסתדרות שהיתה בהנהלת יצחק בן צבי. הנשיא לימים הוא מי שעיברת את שמו מגלובמן לגוברין. כאשר פגש את רינה (רגינה) פוזר-לאוב בתל אביב בסוף שנות ה-40, הוא כבר היה גרוש ואב לשניים. פוזר-לאוב, ילידת קרקוב 1912, סיימה לימודי משפטים ונישאה לסוחר בעץ בפשמישל במזרח פולין, לו ילדה בן, מרק. כאשר האזור היה נתון לשליטה רוסית נרצח לאוב במנסרות העצים שהיו בבעלותו. באוגוסט 44 הגיעה רינה עם מרק לאושוויץ. תוך זמן קצר נלקחו מרק וחבריו מבית הילדים להשמדה. "הוא היה כנראה בן שמונה. אלה נושאים שפחדתי לשאול את אמא מחשש להסיר את הלוט. היו תצלומים של מרק במגירה שלה. היא דיברה עליו לפעמים וסיפרה איך היתה מביאה לו גוגל-מוגל לבית הילדים. רק לאחר מותה נודע לי שהיא הביאה לילד הזה ביצה שגנבה והקאפו שתפס אותה צעק עליה. לאמא היו תשע חברות והן קראו לעצמן 'המניין', והן שרדו יחד את הגטו בפלשוב, את אושוויץ, את צעדת המוות ויחד הגיעו לברגן בלזן. לאחר מותה של אמא הגיעו לשבעה החברות הללו ממאה שערים, ולמרות שהורי היו יוצאי תנועת העבודה וחילונים בכל זאת הקשר נשמר. רק מאוחר נודע לי שהחברות הללו החזיקו אותה בכוח כדי שהיא לא תרוץ אחרי המשאית שבה נלקחו בנה ושאר הילדים באקציה". בתום המלחמה, לאחר שהשתחררה מברגן בלזן, התנדבה רינה לעבוד כאחות. זמן מה היתה פעילה במוסד לעלייה ב', ובשלב האחרון של פעילותה באירופה ליוותה קבוצת ילדים דרך פאריס ומרסיי לארץ. בהפוגה הראשונה של מלחמת תש"ח היא הגיעה לתל אביב והחלה לעבוד בבית החלוצות, שם פגשה את גוברין. רינה היתה כבת 38 כאשר נולדה מיכל, בתה היחידה, פנחס כבן 46. "הבית היה טעון, מעין תקציר של ההיסטוריה היהודית במאה ה-20. מצד אבא זה היה לגדול בתוך מפא"י בגדולתה, מה שפעם כינו האצולה האדומה. דודי עקיבא גוברין היה ח"כ ואחר כך שר בממשלות ישראל בשנות השישים. אבל לאבי מתחת למעטה החלוציות היה הרבה יידישקייט. היינו נוסעים לבית דודי עקיבא בשבתות ושם עישנו אבל גם שרו זמירות, שתו שנאפס ואכלו הרינג וגם רקדו ריקודי חסידים. זה היה חיבור של יניקה טבעית בין חסידות וציונות. אבי חווה מקרוב את המשבר של אביו מול חורבן העיירה וחורבן אירופה, והיחס של אמא לשואה היה מלווה אצל אבא בהרבה כבוד. הוא סייע לה בכתיבת זיכרונותיה". המשפחה הקטנה התגוררה בדרך חיפה (היום נמיר), ורינה היתה למורה לביולוגיה.
"בילדותי הייתי קרובה מאוד לאבי. היתה בו אמפתיה גדולה, הקשבה והרבה דמיון, משהו מן הילד נותר בו עד הסוף. שניהם אהבו ספרות אך אבא כתב יפה לא רק זיכרונות אלא גם סיפורים קצרים. אמא העבירה לי הרבה דברים, חום ופחדים אבל גם עוצמה. זו היתה מערכת יחסים משמעותית מאוד. אני זוכרת אותה תמיד סוחבת שטיחים ומנקה באובססיה את הבית, ואני חשבתי שזה משהו שהיא הביאה מהמחנות. לכן אני בלגניסטית איומה וכבר כשהייתי ילדה היא זעמה על כך. גמרתי דוקטורט בגיל 25 כי אחרת לא הייתי שורדת. היא העבירה לי חרדה שלא אשרוד. זה היה מתחת לפני השטח, וילד שומע את האינטונציות ואת האנרגיות. חרדה גדולה של חיים כמאבק. מצד שני היו גם רגעים של התפרקות ואהבה לתיאטרון, ולברכט במיוחד, אם כי המונח של לא לעשות כלום וסתם להתרווח לא היה מקובל אצלה גם ברגעי ההשתטות". בבית הספר היסודי, בכיתה של מתפרעים היו רק ארבעה – ביניהם עיתונאי "הארץ" מיכאל הנדלזלץ והמשוררת חבצלת חבשוש, מי שהיתה אהובתו של פנחס שדה – שחיכו לשיעוריו של המשורר איתמר יעוז קסט שקרא להם משירי רילקה ודילן תומס ומסיפורי עגנון ואדגר אלן פו. בתיכון (עירוני ה') כבר עסקה בתיאטרון והיתה שותפה ללהקת "הזמן" – יחד עם מיכה לוינסון, והנדלזלץ שתירגם מחזה מפולנית, ועומרי ניצן שביים, והיא ששיחקה. לכתוב החלה בגיל 15-14. היומן שלה, שהחלה בגיל 12, נמצא ברשותה עד היום וגם בו ניכרת כתיבה אוטומטית, כמו ב"הבזקים", "כתיבה שבה אתה כותב כתיבה קרובה לעצמך". היא לא רצתה שיהיו לה יצירות שהיא תתבייש בהן ולכן החלה לכתוב במלוא האחריות רק בגיל 16. הסיפור הקצר הראשון שלה דמה לתסריט. ב-72', בתום שנה של שירות צבאי ככתבת צבאית ולאחר לימודי ספרות השוואתית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, נסעה לעשות את הדוקטורט בפאריס. "ידעתי שאני נמשכת לממד הפילוסופי האירופאי, ורציתי לעשות דוקטורט בנושא תיאטרון ודת. כמו אילנה גם הורי שלחו לי כסף והמכתבים של ההורים היו מרגשים. בפאריס גרתי בחדרים שכורים והזיכרונות של הגעתי לפאריס מובאים בספר כזיכרונותיה של אילנה".
מאז הספיקה לביים עיבוד שלה ל"מרסייה וקאמייה" לפי סמואל בקט. את הדוקטורט השלימה ב-76' בחוג לתיאטרון באוניברסיטת פאריס, תחת הנושא "תיאטרון קודש בן זמננו". היה זה בביקורה הראשון בפאריס, בקיץ 67', כשנתקלה לראשונה בשמאל הרדיקלי. האוניברסיטה שבה למדה היתה אחד ממעוזי השמאל המקומי, וגם מעוז תנועת הפת"ח, וכבר אז הכירה רבים מהפלשתינאים שהיו לחבריה לספסל הלימודים. "די מהר הבנתי שלא אהיה פעילה פוליטית. באתי ממשפחה של פוליטיקה, ומגיל צעיר הרגשתי שזה לא תחום שאהיה טובה בו. הרגשתי שהפעילות הספרותית מתאימה לי יותר. מעניינים אותי מעמקי המציאות, המקומות המיתיים, מקום הפסיכולוגיה העמוק. קשה לי להגיד דברים נחרצים על המציאות ולכן קשה לי להיות פעילה פוליטית. אבל כמו שניכר ב'הבזקים' יש לי משיכה לדמויות בעלות אופי רדיקלי. המקום הזה בנפש מושך אותי. יש לי רומן בכתובים על איש שמאל יהודי בצרפת שלאחר 68'. כשאדם נסחף כולו לאידאה פוליטית זה מאוד דומה בעיני לפנטסיה דתית".
מתי התחילה אצלך המשיכה לדת? "כיוון שהעניין החסידי היה חלק מחיי עוד בבית הורי, כבר הייתי מודעת לתאטרליות של הטקסים ולסיפורים החסידיים מחצרות החסידים. הייתי תלמידתו של יוסי יזרעאלי בסמינר הבימוי שלו באוניברסיטת ת"א לאחר 'איש חסיד היה', ודווקא כשהגעתי לפאריס המדריך באוניברסיטה השמאלית הזאת עודד אותי ללכת בכיוון של תיאטרון קודש. הייתי מקורבת לתיאטרון של פיטר ברוק והתחלתי לקרוא את אנטונן ארטו (מחבר "התיאטרון וכפילו", שתקף את הערכים המקובלים של התיאטרון והגדיר מחדש את תפקיד הדרמה, בעברית ראה אור בהוצאת בבל). במקביל שקעתי בכתבי חסידות ובספרי מרטין בובר. באותה תקופה היתה פריחה של האסכולה היהודית הפאריסאית ואחד הדברים האיניים באוניברסיטה היה ללמוד תלמוד. גם אני התחלתי ללמוד תלמוד, מה גם שהייתי תלמידתו של עמנואל לוינס. על רקע המטבח הצרפתי הבנתי שלהרגלי אכילה יש גם משמעות.
התחלתי לאכול כשר ולשמור שבת וחגים וכך גם היום. אבל אני לא אוהבת שמגדירים אותי כחוזרת בתשובה ולא רק מפני שאמונתי היא פנימית ואינה ניכרת על הופעתי החיצונית". ביערת חמץ לפני הפסח? "בהחלט. לפני הפסח הבנות שלנו מחביאות את החמץ בבית תוך שהן עושות רשימות כדי שלא נשכח משהו, ואז חיים ואני הולכים עם נר ומחפשים ואוספים את החמץ בשקית, ולמחרת היום אנחנו שורפים אותו בחצר".
את ברזיס פגשה ב-78' בירושלים. הוא הגיע לביקור ולמעשה חיפש אותה בקדחתנות בשל מאמר שפירסמה ב"עיתון 77", תחת הכותרת "מסע לפולין", שבו תיארה מסע שערכה לפולין באוקטובר 75'. היא נסעה לבד, סמוך לסוף תקופת הדוקטורט, בתקופת ניתוק היחסים בין הגוש המזרחי וישראל. בזכות ידידה יהודייה צרפתייה, שהפכה אותה ל"נציגת צרפת" בפסטיבל בינלאומי לתאטרון בוורוצלב (ברסלאו), היא קיבלה אשרת כניסה מיוחדת לשבוע למרות הדרכון הכחול. אותה נסיעה אל עברם העלום של הוריה, ואל מה שהיא כינתה "סוד לידתה", הפכה ל"שבר הגיאולוגי ששינה את הנוף הרגשי והמחשבתי שלי, וטבע את חותמו בכתיבתי". חוץ משני רומנים כתבת גם ארבעה ספרי שירה. את מגדירה עצמך כחוקרת או כאמנית? "מעולם לא הייתי חוקרת. הדוקטורט היה דרך ללמוד וגם הגשמת מאווייה של אמא פולנייה. בפאריס ביימתי תוך כדי מחקר על תיאטרון וחסידות. אני תופשת את עצמי רק כאמנית, בכתיבה ובבימוי, שהם מדיומים שמשלימים אחד את השני. זה יהיה היבריס נוראי לומר שנולדתי אמנית, אבל אני חייבת לכתוב כי זה זהה להגדרת הקיום שלי. היציאה לכתיבה מאוד קרובה אצלי למקום הגופני-אורגני. אפילו החשיבה היותר הגותית שלי באה מהגוף". ברזיס כאמור קרא את המסע לפולין של גוברין וחש שותפות גורל עם הכותבת והחליט לחפשה. ברזיס, יליד 44', נולד כשהוריו התחבאו מפני הנאצים בכפר קטן בצרפת בשלהי המלחמה. אביו צרפתי ממוצא רומני, אמו יהודייה שברחה מהולנד. הוא מתמטיקאי וחבר האקדמיה למדעים ועל אף היותו דתי מהבית הוא חובש כיפה רק כשהוא מבקר בישראל. כך מקובל בצרפת, מסבירה גוברין. הוא מלמד באוניברסיטת פאריס ובחודשי הקיץ מרצה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי. עמדותיו ימניות, מאשרת גוברין, אם כי ביחס להזדהות עם המפד"ל היא לא בטוחה. כך או כך "יש מחלוקות פוליטיות חריפות אצלנו בבית". היא עצמה אינה רואה עצמה שייכת למחנה פוליטי מסוים בארץ. "בכל מחנה אני מזהה את נקודת העיוורון שלו. כאשר אני נדרשת להצביע, אני מצביעה לכיוון של אבא. אני באמת משתדלת לעמוד בין המחנות וכך אני רואה את תפקידי כסופרת. אני ראש המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה, שהיא מכללה דתית, ומשם אני הולכת ללמד בבי"ס לתאטרון חזותי, שזה פחות או יותר הקהל של האומן 17. המורכבות הזאת מרתקת אותי. אני מכריעה בקלפי בעת בחירות. אני רואה בהכרעה שלי תחושה של אחרות שיש לי ביחס למקום הזה. כך הרגשתי גם כשכתבתי את 'הבזקים'. רציתי לפתוח את השיח למי התהום הדתיים-מיתיים שמזינים את הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים, שנדמה לי שהתעלמנו מהם זמן ארוך. רק מי התהום האלה מזינים את הסכסוך".
את בטוחה?
"אנחנו נמצאים כרגע בעיצומה של מחלת נפש קולקטיווית פלשתינית שלא היתה כמוה בהיסטוריה. כוונתי לתופעת המתאבדים. אני רואה בזה מחלת נפש וצריך להתמודד עם זה. קודם כל זאת האחריות של החברה הפלשתינית. תפקידנו הישראלים להביא את הסכסוך לידי סיום, עד כמה שאנחנו יכולים מצדנו בכנות ובהומניות הכי גדולה. אני חושבת שהיום אנחנו נאבקים מחדש על עצם זכותה של הציונות לתבוע ארץ יהודית. לאור השיטנה הגדולה שהתפרצה בצרפת כלפי ישראל, הבנתי שאם נושמד, אף אחד לא יזיל דמעה ומאז אני חיה בתחושה שקיומנו פה לא מובן מאליו. ירושלים היא לב הסכסוך ואם נצליח לרכך את המקום הזה בזרימה של מים על האבן כמתואר ב'הבזקים', זו התקווה. עיר שתהיה פתוחה לכל. צריך יהיה להגדיר שלטון בעל אופי אחר, העיר הזאת דורשת המצאה חדשה של ריבונות, ואז יהיה קץ הסכסוך".