ה"ריבוי" שבכותרת דברי משותף, לדעתי, לירושלים הממשית והאוטופית. לעומת זאת, ה"וויתור" וה"חיבור" ייחודיים לעיר האוטופית וחסרים, למרבית הצער, בירושלים הממשית. שלושתם – הריבוי, הוויתור והחיבור – אינם רק היבטים של האוטופיה המוצגת ב"הבזקים", אלא גם עקרונות פואטיים של הרומן עצמו. הן האוטופיה והן הרומן הם, במובן שיתברר בהמשך, פוסט-מודרניים. עם זאת, בשניהם ניכרת גם כמיהה למשהו שמעבר להשתמעויותיו המוכרות של מושג זה.
ריבוי זהויות, ריבוי סיפורים וריבוי טענות לבעלוּת מאפיינים את ירושלים הממשית ב"הבזקים" ומחוצה לו. עיר של יהודים, מוסלמים ונוצרים, ישראלים ופלסטינים, דתיים וחילוניים, ציוניים ומתנגדיהם – ירושלים היא אובייקט התשוקה של רבים וכל החושקים בה מתאווים להיות בעליה ובועליה הבלעדיים.
לנה (אילנה), גיבורת "הבזקים", מתעמתת עם התביעות המנוגדות לבלעדיות על המקום ומציגה מולן תפיסה אוטופית; "אוטופיה" ביוונית משמעה "לא מקום". לנה היא ישראלית החיה בפריס ומעורה בחוגי השמאל הרדיקלי שם. כארכיטקטית, היא נוסעת לתכנון פרויקטים ולהרצאות ברחבי העולם. כאישה, היא מפרה מראש כל תביעה לבלעדיות ומנהלת, בצד חיי הנישואין שלה, יחסים עם גברים רבים, ביניהם פלשתינאי בשם סעיד, איתו היא עובדת על מופע משותף. לנה מקבלת הצעה לבנות מונומנט לשלום בירושלים והיא מתכננת מעין אנטי-מונומנט, "כזה שלא מסתכלים עליו, אלא בונים אותו וחיים בתוכו, כדרך מיוחדת לזכור" (עמ' 132). כך מתארת לנה את גרעין הפרויקט שלה באוזני ירון, חברה משכבר הימים: "אתה עוד מסוגל לתאר לך מהפכה במחשבה, שינוי מהשורש של כל תפיסת הבעלות על מקום? להגיד, למשל, המקום הזה שייך ולא שייך לי, ולחיות כך?! […] אני בשלב של צעד אחד מעבר לסימטריה של השנאה, של הקורבניות ההדדית, או של רגשי האשמה […] אני בשלב של פתיחה של מציאות חדשה, עם ממדים של שמיטת האחיזה במקום השותת-דם הזה. אני רוצה להראות שהמקום פר אקסלנס של קִנאת בעלות יש לו קיום מעבר לאחיזת בני-האדם – כמו שכתוב 'ושבת הארץ'…" (עמ' 212).
המטאפורה המרכזית ב"הבזקים" לוויתור על הבעלות היא השמיטה: השמיטה במובן המקראי של הפסקת עבודה חקלאית בשדות וכן וויתור על חובות בכל שנה שביעית, והשמיטה במובן הרחב יותר של פתיחת-יד, אי-אחיזה. בהתבססה על התלמוד, מסבירה לנה כי השמיטה המקראית היא דרך להזכיר לעם ישראל שהוא קיבל את הארץ "על תנאי" ועליו להיות ראוי לה (עמ' 92). תפיסתו של התלמוד נראית לה רדיקלית: העם מקבל נחלה שבכל שבע שנים יש להסיר את הגדרות מסביבה, כדי שכל מי שירצה ייכנס ויאכל מפִּריה. "העם מקבל את הארץ כדי לשמוט אותה, מקבל מקום שלעולם לא יהיה ממש שלו" (עמ' 166). גם שמיטת החובות היא מושג רדיקלי בעולמנו הקפיטליסטי. האתגר שמציבה לנה לעצמה הוא קישור מושג השמיטה דווקא עם ירושלים, לב הסכסוך, וחזונה רווי במטפורות ארוטיות לגבי ירושלים: "מושא התשוקה של האל, של נביאים, של מאמינים… ירושלים האישה. הנאמנה, הבוגדת. הקדושה והזונה, עיר התאווה של אלוהים, המעבירה על דעתם את כל המתאווים לבעול אותה, לתבוע בלעדיות עליה" (עמ' 142). מעניינת במיוחד הערתו של אביה של לנה, חלוץ מן העלייה השלישית, שוויתור איננו וויתור אם הוא קל מדי: "צריך אהבה, אילנקה… לאהוב… לאהוב… רק מה שאוהבים… אפשר לשמוט" (עמ' 135). למרות שהתקופה המיוצגת ב"הבזקים" היא מלחמת המפרץ הראשונה, נראה לי שתובנה זו מקבלת רלוונטיות חדשה בימים אלה של טרום התנתקות.
המימוש הקונקרטי של המקום השמוט הוא הסוכה ובלב האוטופיה של לנה, בסמוך להר השמיטה, מושבת סוכות בהר העצה הרעה, המקום הגבוה ביותר בירושלים, ליד ארמון הנציב ומחנה האו"ם. מתחם זה של שש מאות ושבעים מטר הוא "ארכיטקטורה של נוודים" (עמ' 91), בניגוד מוחלט לתפיסה המערבית של מקום. הסוכה היא מבנה ארעי, לא מגורים קבועים. הוא גם מבנה שחיים בו – לא מסתכלים עליו, כדרך תיירים – אבל כל שנה הורסים אותו וכל שנה צריך לבנות אותו שוב. מושבת הסוכות, שתיבננה בכל פעם מחדש על ידי היושבים בהן, תהיה מחוברת על ידי שביל עם מבני הר-השמיטה, שיכללו מטבח, ספריה וחדרי דיונים, שיהיו מעוצבים כחללים שבין ארעי וקבוע, עם גגות סכך פתוחים אל השמיים.
הסוכה איננה רק מקום של וויתור, שמיטה, ארעיות, אלא גם מקום של חיבור. עצם הטופוגרפיה של מושבת הסוכות מחברת בין ירושלים המזרחית למערבית, בין המדבר הצחיח לעמקים המוריקים, בין ההרים הקרחים לעיר המיושבת, בין בית הקברות היהודי העתיק, מגדלי הכנסיות וצריחי המסגדים. כפי שאומרת לנה, זה מסלול ה"חוצה גבולות של טריטוריות אתניות, לאומיות, פוליטיות". (עמ' 59). עקרון החיבור בולט עוד יותר בשימוש שייעשה במים באתר. מסביב לאתר ישנם נחלי-אכזב אחדים ולרגלי התלולית: נחל אצל. באתר עצמו שרדה אמת מים עתיקה שהייתה מובילה מים מאזור חברון. לנה מתכננת להוליך את האמה העתיקה הזאת עד למקומות הקדושים שבתוך חומות ירושלים. הזרימה תרשת את שתים-עשרה אונות מושבת הסוכות, תעבור בשבילים דרך הספרייה, תיפול במפלים מהר השמיטה אל הבריכה החדשה, שלנה מתכננת להוסיף בתחתית נחל אצל ותגיע לרגלי הר-הבית. זרימה זאת של מים תחבר אזורים המופרדים כיום לטריטוריות אתניות, לאומיות, פוליטיות. היא גם תפרה את האתר הזה, הנמצא על גבול המדבר הצחיח. שפע המים מלווה בקונוטציות ארוטיות-נשיות לא פחות מן העיר שסביבה הם עתידים לזרום. עם זאת, בעוד שהעיר מעבירה על דעתם את כל המתאווים לבעול אותה והיא מושא לתחרות על בלעדיות, המים מחיים ומחברים תוך שמירה על ההבדלים. הם יזרמו מתחת לגבולות המלאכותיים, מבלי לבטל את השונות שעל פני השטח. "הפירוש שלי", אומרת לנה, "באדריכלות נשית, לשמיטה, לזרימה של גאולה. לא שצף המים של הנביאים, אלא זרימה תמידית, פועמת, מעומק הנִקְבּה, ממעיין הגיחון בתחתית אבן השתייה – הרחם החי של ירושלים (עמ' 231).
במובן מסוים, האוטופיה של לנה היא אוטופיה פוסט-מודרנית: לא-מקום, שאינו מאפשר אחיזה, לא שלמות, אלא חיבור של מקטעים ללא איחויָים וללא העצמה של אחד על חשבון השני. אפילו אוטופיה זאת, המכילה מראש ספקנות ואתגור הטוטאליות – תכונות המאפיינות את הפוסט-מודרניזם – לא זוכה להתממש במהלך "הבזקים". הן בניית מושבת הסוכות והן המופע המשותף עם הלהקה של סעיד נקטעים על ידי מלחמת המפרץ, "אם כל המלחמות". בכל זאת, מפעמת בספר התקווה – ועמה גם הטון הנבואי של לנה – שהאוטופיה "על תנאי" תהווה דרך חיים, שהאנטי-מונומנט הוא בכל זאת מונומנט לשלום, כי הוא מייצג מהפך נפשי שיאפשר קיומים מקבילים.
העקרונות המנחים את האוטופיה עומדים גם בתשתית מבנה הרומן "הבזקים", כפי שמעיד עליו שמו. באחת הפניות הראשונות אל האב, הנמען של הטקסט כולו, מסבירה לנה: "אוספת לך מן 'הבזקים', אבא, סנפ-שוטס, נשימות נחלשות מתוך נהר הכבישים. אחרת איך לספר? איך לאחוז את קרעי הסיפור שלנו?" (עמ' 21). איך לספר? אולי על ידי שמיטת האחיזה המאחדת בקרעי הסיפור? על ידי השארתם כקרעים? הרומן בנוי באופן פרגמנטרי, עם מעברים חדים בין שכבות שונות של זמן ותודעה, שכבות המופיעות על הנייר בגופן (font) שונה. הבזקים מחייה של לנה בהווה – פריס, ארצות-הברית, ישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, שוב פריס, הנסיעה הגורלית למינכן, בה היא מוצאת את מותה – נקטעים על ידי זיכרונות מן העבר, שאינם מסופרים באופן כרונולוגי ואינם מוגבלים לעברה שלה. בנוסף להיטלטלות בין הווה לעבר ובין עברה של לנה לבין עברן של דמויות אחרות, פורצים לתוך אירועי ההווה, בגופן קטן במיוחד, קטעים של הרהורים, שיחות שתוקות של לנה עם עצמה. מצד אחד, "הבזקים" הוא טקסט מקוטע. מצד שני, הצרנת הקיטוע באמצעות שינויי גופן מהווה – כמו אצל פוקנר – מעין רשת של תמרורי תנועה, המסייעת לקורא למצוא את דרכו במבוך.
ה"קפיצות" ב"הבזקים" אינן רק בין הזמנים ומצבי התודעה, אלא גם בין סיפורים שונים ואף מתנגשים. כמו ריבוי הזהויות בירושלים, כך רבים גם הסיפורים ב"הבזקים", נרטיבים שהם תפיסות-עולם שונות ואינטרפרטציות שונות של ההיסטוריה של הארץ הזאת (ולא רק שלה). ריבוי סיפורים על אותה מציאות נוטה להטיל ספק במושגי ה"אמת " ואפילו ה"מציאות", שכן מהי האמת או המציאות אם ניתן לספר עליהן סיפורים שונים? או שלכל סיפור יש אמת משלו? "הבזקים" מעמיד סיפורים זה בצד זה, לעיתים מעמת אותם זה עם זה, אך מוותר על ההכרעה ביניהם, שומט את האחיזה ואת האוטוריטה שעשויה לתת תוקף-יתר לגרסה זו או אחרת. כך מסופר – תוך ציטטות מכתביו האוטוביוגרפיים של אבי המחברת – סיפורו של אהרון צוריאל, אביה של לנה, חלוץ נלהב מן העלייה השלישית, העוזב את אוקראינה ב-1921 ועולה לארץ ישראל, נפעם מהחלפת ה"שם" ב"פה" בשיר "פה בארץ חמדת אבות". תוך כדי סיפורו של האב מבזיק זיכרון של תגובת הערבים בחיפה ביום השנה להצהרת בלפור: הסתה במסגדים, סגירת חנויות, תהלוכה אחרי התפילה, עוינות מופגנת כלפי היהודים העולים.
הסיפור הערבי, שמתגלגל בסיפור הפלסטיני, מיוצג בספר בעיקר על ידי סעיד, החושף – בקטעים בלתי רצופים – את מה שהספר מכנה "סיפור הפסיון הפלסטיני". "תביני" – אומר סעיד – "בכל פעם שאני יושב באוטובוס לתל-אביב בראש שלי יש מפה שנמחקה. אני עובר את לוד, את רמלה, את בית-ליד, והלב שלי חתוך מכאב" (עמ' 62). הוא גם מספר על מלחמת ששת הימים מנקודת המבט של המנוצח: "התבוסה. הצבא הישראלי. הבושה. הבחורות היהודיות שמסתובבות בסמטאות השוק חצי עירומות בשמלות מיני וגופיות". (עמ' 65). ואת כל זה הוא מספר תוך כדי סצנה ארוכה של התעלסות עם לנה. הניגוד מביא אתו גם משיכה של שניהם אל ה"אחר" וקרבה ארוטית על רקע שייכות לקבוצות בעלות הסטוריה של עוינות. ההתנגשות בין הסיפורים לובשת ממד קומי בשלב מאוחר יותר: "וכשסעיד קינטר אותי 'עכשיו אנחנו היהודים האמיתיים', צחקנו כשעניתי, 'עד כדי כך הקנאה?'" (עמ' 122). לעיתים נראה שהומור, הומור פרוע, הוא הדרך היחידה לגשר על הפערים מבלי לטשטש אותם. לעומת זאת, סיפור הנַכְּבּה הפלסטיני מומחז בפאתוס רב וללא הומור בהצגת תיאטרון "אל קודס", "הליצן". מונולוג של הגיבור, המספר איך אבא שלו "יוצא כל בוקר לעבוד אצל היַהוּד, אכול מבושה, לא מרים אלי ת'עיניים. ואימא שלי, העיניים שלה סכין, מסתכלת מהדלת איך הוא יוצא לבנות ליַהוד בתים על האדמה של אבא שלה. במרור, מוצה, צובא, דיר איוב, בית סוריק, בית מחסיר" נקטע על ידי ציטטה מזיכרונותיו של אהרון צוריאל לגבי אותם כפרים: "כמה פעמים ניסינו לפרוץ את המצור כדי להביא אספקה לירושלים. הכפרים כאן היו עוינים במיוחד, מוחזקים על-ידי גדודי הלגיון ומוסתים בידי המופתי של ירושלים. דיר איוב, באב אל וואד, בית סוריק, בית מחסיר" (עמ' 108).
לעומת האמונה של האב בצדקת הדרך הציונית והדגש שלו בפסקה שצוטטה על עוינות הערבים, הדוד יחיאל, ציוני נלהב אף הוא, שבנו נפל למען המולדת, מספר – בין השאר – על גירוש הערבים מלוד ורמלה, בו השתתף, כשכוח קטן של מתפרעים במרכז רמלה היווה רק תואנה להעלאת כולם על משאיות. במקביל הוא מספר גם על אירוע פנים-ישראלי שרודף אותו כל השנים: קרב-הביש בלטרון, עם פליטי השואה שנלקחו ישר מהאוניות למבצע בו לא היה להם כל ניסיון וכל סיכוי. ניגודי סיפורים, אם כן, אינם רק בין דמויות, אלא גם בתוך אותה דמות עצמה. הסיפור על הגירוש מלוד ורמלה משתלב עם סיפורו של גיל, חברה לעבודה של לנה, על התעללות חיילים בפלסטיני בתקופת האינתיפאדה הראשונה (עמ' 246-7): גם בסביבתה הקרובה של לנה בולטת ההתנגשות בין הסיפור הישראלי והפלסטיני: בכפר ערבי מכסות כתובות את הקירות "Jews go home! Fuck the Jews", ואצלנו, בדרך חברון, מול השיכון בו היא גרה, מתנוססת הכרזה: "מוות לערבים!" (עמ' 214). הסיפורים קוטעים זה את זה, אבל הניגודים שביניהם יוצרים בכל זאת ארגון וחיבור, מבנה ממשמע, לא כאוס. במובן זה, הניגודים מתפקדים כמו הפונטים השונים המארגנים את הקפיצות בזמן. שניהם, להרגשתי, מרסנים את ההתפרקות הפוסט-מודרנית.
סיפור אחר, הפורץ לתוך "הבזקים" אף הוא במקוטע, הוא סיפורו של אלאן, בעלה של לנה, היהודי שבחר לחיות בחו"ל ומתריע נגד הטירוף הציוני לאסוף את כל היהודים למקום אחד ולהכין על ידי כך את התנאים להשמדה סופית יעילה. קולו של אלאן הוא קול של יהודי שאיננו ציוני, יהודי העסוק כולו בתיעוד אירועי השואה ואינו מלווה את אשתו ובניו לנסיעה לישראל בזמן מלחמת המפרץ. מסתמנת אנלוגיה בין הכפרים היהודיים שנמחקו בשואה ובין הכפרים הפלסטיניים ב"מפה המחוקה" של סעיד.
פה ושם מבליחים גם סיפורים של יהודים שהיגרו מאירופה לארצות הברית ועמם סיפורים של מהגרים אחרים אשר, כמו בשירם של סיימון וגרפונקל המהדהד בספר, "have all gone to look for America".
ריבוי הסיפורים מזוויות שונות וההימנעות מצידוד בהשקפה זו או אחרת, מעין וויתור או "שמיטה" אידיאולוגית, הופכת את "הבזקים" לספר הממחיז את המורכבות ההיסטורית והפוליטית. נראה לי עכשיו שאולי הרצון להימנע מקול אוטוריטטיבי שיכריע בין קטעי סיפורים הוא שגרם לגוברין לכתוב את הספר לא ישירות מפיה של לנה, אלא דרך תיווכה של חברתה תרצה, שקיבלה מאלאן את רשימותיה לאחר מותה וערכה אותן תוך שמירה על הקיטוע. פעמים רבות שאלתי את המחברת "למה היית צריכה להרוג את לנה? מה זה תורם לך לספר?". ייתכן – ואיני בטוחה שגוברין תסכים אתי – שזה תורם לשמיטת מעמדה של לנה, הכותבת הבדיונית, כאוטוריטה עליונה לגבי ההבזקים הרבים הנפרשים בכתביה.
מותה של לנה מתרחש בתאונת דרכים, כשהיא נוהגת מפריס למינכן כדי לתת הרצאה על הפרויקט שלה. תוך כדי נהיגה מהרהרת לנה בהרצאתה ומנסחת לעצמה את "השאיפה שגם היא לא תהיה 'בנויה', אלא תדגים, במהלכיה, תבנית של ארעיות. שמוטה, פותחת הד שונה אצל כל אחד מהמאזינים" (עמ' 374). מה שרצתה לנה לעשות בהרצאתה, הצליחה היא – ומאחוריה, כמובן, מיכל גוברין – לעשות ב"הבזקים". למרות, או בזכות, הריבוי והוויתור, קיים בספר גם החיבור הן במובן "קישור" והן במובן "כתיבת סיפור". מעבר לתקוות ולאכזבות במישור החברתי-פוליטי, עולה מן הספר אמונה חזקה בחשיבותם של סיפורים, אולי עדיף לומר "בכוחה של הספרות", אך זה כבר נושא להרצאה אחרת.