תרגום לעברית – מולי מלצר
בימוי – מיכל גוברין
תפאורה ותלבושות – פרידה קלפהולץ, דורון ליבנה
תאורה – אבי צברי
משתתפים:
ויני – חנה מרון
וילי – אורי לוי
"אח, הימים היפים" הוא אחד משלושת המחזות באורך מלא שכתב בקט. ב"אח, הימים היפים", הגיע בקט לשלמות תיאטרונית יוצאת מן הכלל. כל הבמה אינה אלא תל חשוף, המואר באור בוהק, שבו קבורה ויני עד מותניה. מאחורי התל שרוע וילי, הבעל, שכמעט אינו מדבר, ומעביר את הזמן בפעילויות כמו קריאת מודעות "דרושים". המחזה הוא בעצם מונולוג ארוך שמשמיעה ויני, ספק אל עצמה ספק אל וילי בעלה, כשהיא מנסה תוך עיסוקים בנאליים ופטפוט אין-סופי, לעבור איכשהו את יומה הנמשך מן הצלצול המצווה להתעורר ועד הצלצול המצווה לישון. קטעי שירה וסיפורים מן העבר שלה ושל וילי גורמים לה להתרפק על "הימים היפים", שגם בהם, נרמז לנו, היה הרבה כאב, תסכול ומרירות. במערכה השנייה ויני קבורה בחול עד לצווארה, רק עיניה עדיין נעות. אין לה אפשרות לחטט בתיק, וגם המילים הולכות ו"בורחות". אין לה ביטחון שווילי עדיין חי, עד שלפני הסוף הוא מגיח פתאום למולה ומושיט יד לעברה, אם כדי לנשקה ואם כדי להגיע אל האקדח הנמצא לידה. בתוך השממה שבה תקועים ויני ווילי, ישנו מישהו שמביט בהם: "תחושה מוזרה", אומרת ויני בקול נמוך, "תחושה מוזרה שמישהו מביט בי. אני ברורה, מטושטשת, נמוגה, ושוב מטושטשת. ברורה, וכך הלאה, הלוך ושוב. מופיעה ונעלמת בעין של מישהו". מיהו אותו מביט? האם אלו השמים שאליהם מתפללת ויני במערכה הראשונה ובשנייה כבר לא; האם זה בעל הצלצול המסתורי הכופה עליה בעריצות לפקוח את העיניים כמו מפעיל המזניק את המריונטה ממנוחתה; האם זה קהל הצופים שבאולם; או אולי זה אותו מבט פנימי, הדורש מאתנו להמשיך ולהיאבק, המזכיר לוויני ברגעי צלילות אכזריים מה מצבה, והמכריח אותה ואת וילי להמשיך ולשחק. "תשמרי על ההופעה" אומרת ויני לעצמה, "אני תמיד אומרת, יקרה מה שיקרה, תשמרי על ההופעה".
יחד עם מאפייניהם האוניברסליים, כקלאסיקה אמיתית בכוחן של הדמויות להעלות תחושות והקשרים המבטאים את הלך הנפש של הצופה הנפגש אתם במקום ובשעה מסוימים. בעבודת הבימוי עם חנה מרון ואורי לוי בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב של אמצע שנות השמונים, כותבת גוברין, העלה בה המחזה "תמונה של חולות שפת הים, או גיבוב של שיכונים בלב שממה, אליהם נפלטו, נסחפו, כמו מספינה מפוארת שנטרפה בלב-ים, המהגרים, שהגיעו לחופי ארץ-ישראל בשנות השלושים, הארבעים, החמישים, קרועים מארץ מולדתם, מנעוריהם, בולטים בזרותם על רקע הסביבה החדשה, המנוכרת, כשהם גוררים אחריהם בצרורותיהם שרידי חפצים, לבוש, טעמים, מנהגים וזיכרונות "משם", מ"פעם". גם אחרי שנים, בזקנתם, הם ממשיכים לשחק "בסגנון של פעם", זרים, אולי יותר מתמיד, לעולם ההולך ומתרחק מהם בסחרור של שינוי ומודרניזציה, מבלי שייווצר מפגש של אמת בינו לבינם".
המחזה אינו מפרש באופן חד-משמעי מי הם ויני ווילי, היכן נתקעו ועל איזו "במה" הם משחקים. אולם, אותו מבט-על נוכח תמידית, אותה מסגרת של תיאטרון בתוך תיאטרון, מעניקים ממד של שגב גם למגוחך והפתטי שבמשחקיהם של ויני ווילי. כגיבורי אמת הם מצליחים לשמור על עליונות הרוח, כי למרות הכל "ההצגה חייבת להימשך".
