המסע לפולין

בסוף אוקטובר 1975, סמוך לסוף תקופת לימודי הדוקטורט בפריס, בראשית שנות העשרים לחיי, נסעתי לפולין. מסע כמעט בלתי אפשרי אז לאשה צעירה, לבד, עם דרכון ישראלי, בתקופת ניתוק היחסים בין הגוש המזרחי וישראל. רק בזכות ידידה צרפתיה-יהודיה, שהפכה אותי ל"נציגת צרפת" בפסטיבל בינלאומי לתיאטרון בוורוצלב (ברסלאו), קיבלתי אשרת-כניסה מיוחדת לשבוע.
ערב הנסיעה, כשהכול היה מוכן, הרמתי טלפון להורי, לתל-אביב, והודעתי להם. מאמי הנרעשת ביקשתי את הכתובת המדויקת של בית המשפחה בקראקוב. רק מאוחר יותר באותו חורף, כשביקרתי בישראל, הבנתי את עוצמת ההתרגשות שאחזה במעט קרובי המשפחה וידידי אמי מקראקוב ששרדו בשואה לשמע הנסיעה.
אחרי שבוע חזרתי לפריס. במשך יממה הסתגרתי בדירת הסטודנטים שלי ברובע הלטיני, רחוקה ממראות הרחוב הפריזאי, וכתבתי בקדחת להורים. מכתב בן למעלה מעשרים עמודים. מחשבות ראשונות, סיכום של הרשימות החטופות בנסיעה. גם המלים גיששו אחרי שפה אחרת, אחרי שכבה שונה של שיחה.¹

לנסוע לפולין ב-75' לא היה חלק מתופעה חברתית. אפילו ההגדרה הקיבוצית "בני הדור השני לשואה" טרם נטבעה אז. היה צריך למצוא לבד את הכול. איך לארגן את הנסיעה, וגם איך להרגיש, איך לדבר על כך. במכתב להורים התחיל תהליך ממושך של ניסוח. אפילו הבחירה בהורים כנמענים לשיחה האישית לא הייתה מקובלת אז.
כיום, נראית אותה נסיעה כשבר גיאולוגי ששינה את הנוף הרגשי והמחשבתי שלי, וטבע את חותמו בכתיבתי. אולם, "המסע לפולין" לא התחיל ב-75', אלא בילדות הקדומה, בתל-אביב של שנות החמישים. לשבר קדמו זעזועים רחוקים.

תחילת "המסע לפולין" הייתה באותו מסע "לשם" – המסע שעורך כל ילד אל המחוזות של לפני הולדתו, אל העבר העלום של הוריו, אל סוד לידתו. המסע שלי אל העולם של אימא התחיל הרבה לפני ש"הבנתי" "מי היא" אמי, רגינה-רינה פוזר-לאוב-גוברין, לפני ש"ידעתי" ששרדה ב"שואה", שהיה לה פעם בעל אחר, שהיה לי חצי-אח. אבל הייתה "הידיעה" האחרת, ידיעה של טרום-ידיעה ושל טרום-שפה, הנקלטת באלף השפות המקשרות ללא-מלים בין ילד והוריו. ידיעה שרבצה כענן חשוך באופק. מבעית ומושך.

לנסוע לפולין ב-75' לא היה חלק מתופעה חברתית. אפילו ההגדרה הקיבוצית "בני הדור השני לשואה" טרם נטבעה אז. היה צריך למצוא לבד את הכול. איך לארגן את הנסיעה, וגם איך להרגיש, איך לדבר על כך. במכתב להורים התחיל תהליך ממושך של ניסוח. אפילו הבחירה בהורים כנמענים לשיחה האישית לא הייתה מקובלת אז.

במשך שנים התנהל המסע במסלול כפול. זה שמחוץ לבית, וזה שבתוכו. ובין השניים נשמר חיץ כמעט מוחלט. כאילו כל מה שנאמר בחוץ אינו קשור לאימא. בחוץ סיפורים בלתי נתפסים, אימתניים, על "השואה", נאנסים על תודעה של ילדה. בעצרות בית-הספר, בשיעורים לקראת יום השואה, ויותר מאוחר בשיעורי "תולדות עם-ישראל", שנלמדו בנפרד משיעורי ה"היסטוריה", ותיארו אירועים שקרו בזמן ובמקום "אחרים, יהודיים", בהם חכמי המשנה ויהודי העיירה טיילו בין העזים וקרונות הרכבת שבגטו. אפילו משפט אייכמן אליו כוונו מקלטי הרדיו בכיתה ובבית, היה אירוע שצריך להקשיב לו, אבל ללא שום קשר של ממש לאימא. (וגם אם נאמרו אז על כך דברים בבית הצלחתי לדחוק אותם מהתודעה). בבית היו סיפורים מלאי אור על קראקוב, השדרות, הגימנסיה העברית, המבשלת, המשרתות, על סקי וקיט בהרים, בזאקופנה, ולפעמים בערב שבת היינו אימא ואני רוקדות ביחד "קראקוביאק" על השטיח הגדול בסלון. והייתה עבודת-הפרך הכפייתית של אימא בניקוי הבית, והתקפות הזעם המיואש שלה כשלא סידרתי את החדר שלי (מה שכיניתי "נבואות זעם" בעורמה של התגוננות), היה המאבק המתמיד, המבוהל, שאוכל, והייתה השתיקה המנותקת שהקיפה אותה כשלא יצאה מהמיטה ביום כיפור. והיה אלבום הצילומים "משם" בעומק מגירת הלבנים העדינים של אימא, ובו דמויות לא מוכרות, וגם תמונות של ילד, מארק. וסיפורים עליו, מלאי שמחה, תינוק בעריסה על המרפסת, ילד יפה בשדרה. וזיכרון מלא רוך על גוגל-מוגל בסוכר שכל-כך אהב (שרק שנים אחר-כך הבנתי באילו נסיבות מחרידות קרה). והיו המפגשים השבועיים אצל הדודה טונקה (שלא הוצגה אף פעם כאלמנת האח הבכור של אימא שנרצח), מפגשים כה שונים מההתכנסויות מלאות ההומור והביטחון במשפחה של אבא (אנשי העלייה-השלישית וחברי הנהגת הישוב והמדינה). בלילות, בדירה הצנועה של הדודה טונקה, הייתי הילדה היחידה, – "בלונדינית, נראית כמו שיקסע" – בלב השיחה בפולנית של "הידידים משם", שבעיני נדמו לשועים שירדו מנכסיהם, כיוון שלכולם כמעט היו שייכות פעם ערים, וגם היו להם ניירות על כך, "ניירות (א)עריים". והיו גם מדי שנה הביקורים של שינדלר, שאפשר היה ללכת לבושה יפה עם הבן-דוד של אימא ולקבל אותו במלון "דן". וגם פעם כשחזרנו אימא ואני מ"העיר" באוטובוס מספר 22, נעצרה אימא ליד הנהג, והטיחה בו ללא סיבה משפט קצר. הנהג, איש אפור בז'אקט, שתק וסובב את הראש. "הוא היה קא-פו", אמרה כשירדנו, מבטאת בחומרה לא-מובנת את צמד ההברות. כל זה היה שייך לענן המחשיך את האופק, כן, אבל בשום-פנים-ואופן לא למשהו שהוזכר בבית-הספר או ברדיו.
גם פולין או קראקוב לא היו מקומות של "ממש", לא יותר מבית-המקדש, למשל. זכור לי איך נדהמתי כשהלכתי עם אימא לסרט, "המלך מתיא הראשון", על-פי סיפור הילדים של יאנוש קורצ'ק שכבר קראתי בעברית. בסרט דיברו הילדים פולנית! והיא לא נשמעה כמו השפה של הידידים אצל דודה טונקה. "פולנית יפה", הסבירה אימא, "של פולנים". פולנים? הם כנראה קיימים היכן שהוא.

כמה אירועים יצרו בכל זאת גשר ראשוני בין חוץ ופנים. בחנות ספרים משומשים בדרום תל-אביב קנתה אימא יום אחד אלבום צילומי שחור-לבן של קראקוב. "בגלל יופיים של הצילומים", הדגישה, "ערכם האמנותי". ואמנם מראות העיר הרנסאנסית בארבע העונות שטפו לפני עיני. עיר יפהפייה, שקטה, מלאת ירק ומגדלים. יהודים? לא, לא היו יהודים באותו אלבום, אולי רק כמה סמטאות "בדרך לקאז'ימיז'".
בגיל עשר שלחו אותי הוריי לשיעורים פרטיים באנגלית, כי "חשוב לדעת שפות". וכך הייתי מגיעה אל גברת ספירו, אישה עדינה ילידת לונדון, הנשואה לדוקטור ספירו, חברה ללימודים של אימא מהגימנסיה העברית בקראקוב. יום אחד, בסוף השיעור, ליוותה אותי הגברת ספירו עד לקצה חצר ביתם ברחוב שלמה המלך. זכורה לי מדרכת הרחוב עם המרצפות הגדולות כשדיברה איתי. אולי התלוננתי קודם על תביעותיה הנוקשות של אימא, אולי התחילה לדבר מעצמה,
"את הרי יודעת מה שעבר על האימא שלך, היא הייתה בשואה. את צריכה להבין אותה, את המתחים שיש לה לפעמים", אמרה לי ישירות.
הייתה זו רעידת-אדמה. כפולה. ההבנה שאימא הייתה ב"שואה", אותו דבר נורא עליו מדברים בעצרות בית-הספר, עם ה"שישה מיליון". וגם זה שאני, ילדה בת עשר, צריכה, או בכלל מסוגלת "להבין את אימא". כלומר, לעזוב את הסימביוזה של אם וילדה המהוות גוף אחד מוגדל, להתנתק ממבט הילד שלי, ולראות את אימא כבן-אדם נפרד, עם גורל משלה וסיבות למצבי-הרוח שאינן תלויות רק בי, או באשמה הוודאית שלי. אני זוכרת איך אז, מול מרצפות הרחוב המוכתמות, הבנתי את שני הדברים הללו בבת אחד. כבמכת סנוורים.
ואז הגיעו לימודי בבית-הספר "תיכון עירוני ה'" בתל-אביב. המנהל וסגן-המנהל היו שניהם בוגרי הגימנסיה העברית בקראקוב, וכך יוצאי הקהילה בוגרי אותה גימנסיה, וביניהם גם אמי, שלחו את ילדיהם ללמוד בו. בבית-הספר בהשפעת המנהל וסגנו, שניהם מורים להיסטוריה, הייתה מודעות לעבר היהודי ולחיים בגולה – ממד נדיר בנוף הציוני-ישראלי של שלילת-הגולה, וביוזמתו של גדעון האוזנר, התובע ממשפט אייכמן, גם הוקם בבית-הספר "חוג להנצחת קהילת קראקוב". משתתפיו נפגשו עם אנשי הקהילה, ולמדו מפיהם על תולדות העיר והקהילה לפני החורבן, ופרטים על תקופת השואה שהצטמצמו בתיאור פעילות המחתרת היהודית. מרד הנשים בבית-הסוהר של הגסטאפו, בהנהגת יוסטינה, אפילו הומחז, והוצג בפני יוצאי הקהילה ביום הזיכרון השנתי. ("חגיגות השואה" כפי שכונו האזכרות בפי משתתפי החוג הדרמטי).

הייתה זו רעידת-אדמה. כפולה. ההבנה שאימא הייתה ב"שואה", אותו דבר נורא עליו מדברים בעצרות בית-הספר, עם ה"שישה מיליון". וגם זה שאני, ילדה בת עשר, צריכה, או בכלל מסוגלת "להבין את אימא". כלומר, לעזוב את הסימביוזה של אם וילדה המהוות גוף אחד מוגדל, להתנתק ממבט הילד שלי, ולראות את אימא כבן-אדם נפרד, עם גורל משלה וסיבות למצבי-הרוח שאינן תלויות רק בי, או באשמה הוודאית שלי. אני זוכרת איך אז, מול מרצפות הרחוב המוכתמות, הבנתי את שני הדברים הללו בבת אחד. כבמכת סנוורים.

השתתפתי ב"חוג ההנצחה", שיחקתי גם תפקיד של מבשלת פולניה בהצגת תולדות המרד. אבל בעצם, עדיין נותר חיץ ביני ובין השאר, נותר תחום שתוק. עד כדי-כך, שעד היום אני לא יודעת מי מבין הילדים, בני יוצאי-הקהילה, היו בניהם של ניצולי שואה, ולא של הורים שעלו לפני המלחמה. אם היו כאלה, לא נוצר בינינו קשר. לא דיברנו על כך. נשארנו מבודדים, כלואים בביוגרפיות החתומות של ההורים.
גם כאן היו גשרים אחרים, מחתרתיים כמעט, שעד כמה שזכור לי לא נוסחו במפורש. הקשר עם המורה לספרות, המשורר, איתמר יעוז-קסט, ששרד כילד עם אמו בברגן-בלזן. בשנות התיכון היו רק השפעתו על צמיחתי הספרותית, ותחושה של קירבה, מין מבט חשאי בין "אחרים". (רק יותר מאוחר קראתי את שירי ה"דו-השורש" על ילדותו "שם", ואת הסיפור בו תיאר, כדבריו, ילדה דומה לי, בת של ניצולים). והיה הרומן עם הילד, בן הכיתה, שבת-צחוקו העדינה בשפה תחתונה שמוטה דמתה לחיוכו "האחר" של המורה לספרות. אביו, עורך-דין, ייצג אז תביעות פיצויים מגרמניה, קירבה מספקת לתחום המושך-מסוכן. מערכת-היחסים הסבוכה שלי עם אותו נער התנהלה במקביל להלם הגילוי של קאפקא, ובנוסף לסערת החושים של גיל חמש-עשרה היו באותם יחסים אסורים, מוכחשים, מלובים, עירוב חריף של ארוס וסדיזם, רוך ומשיכה למוות, ומעל לכל, ממדים מטאפיזיים שנקבו עד לתהום הרגשות החשוכים, השייכים איכשהו גם "לשם".

בילדות, כשאימא הייתה ישות כל-יכולה בחלל הבית, לא יכולתי "להבין" אותה. עכשיו, בשנות ההתבגרות והיציאה מהבית, כשהייתה הסמכות בה יש למרוד וכשהאנזים, ההכרחי להתנתקות הפרי מהענף, העמיד בינינו סכר של ניכור ושיטנה, לא יכולתי להזדהות אתה, עם האנושיות שלה. היה נחוץ ניתוק של ממש. היה צריך לחיות בעצמי, לעבור לבד את ההתנסויות. להקשיב לאט למה שהוצפן.²

ואז באה הנסיעה לאירופה, לפריס. ללימודי הדוקטורט הרשמיים, ולכתיבה הספרותית האינטנסיבית. נסעתי אל פריס של התרבות, של רילקה, של פרוסט, של אדית פיאף. אבל בסתיו 72', כשהגעתי, יצא למסכים סרטם של האחים אופולס, "הצער והחמלה". בתום ההקרנה בבית הקולנוע בשנז-אליזה, יצאתי אל פריס אחרת, למקום בו התנהלה אותה מלחמה מיתית. "הבנתי" שכאן, ברו-דה-ריבולי, לרגלי עליית-הגג בה התגוררתי, עברו הטנקים הגרמניים (שמאז החלו לאכלס את חלומותיי), "הבנתי" שתיאור הצרפתים כעם לוחמי-מחתרת נועזים ומצילי יהודים – עליו גדלתי בשנות הברית הצבאית בין ישראל וצרפת של דה-גול – רחוק מאוד מהמציאות. הגבולות הברורים, המרגיעים, בין טובים ורעים התערערו לגבי, ואתם גם שיפוטי המוסר הפשטניים, המגויסים לאידיאולוגיות. כאן, רחוק מישראל הבטוחה בכוחה של אחרי מלחמת ששת-הימים, רחוק מהגרסאות הרשמיות של שואה וגבורה, עמד ברחובות זמן אחר, שלא ניתק לגמרי משנות המלחמה. כאן חוויתי לראשונה את חוויית הזר. כיהודיה, כישראלית. נזהרת מלגלות את זהותי באוניברסיטה ששימשה מרכז פעילות פת"ח, רועדת בכל גופי במטרו, כשקראתי פעם "מעריב" ומישהו הפנה את תשומת לבי: "מדמואזל, ירקו על הז'קט שלך".
המרחק גם אִפשר שיחה אחרת עם ההורים, ובמיוחד עם אימא. במכתבים השבועיים, ללא המתח היום-יומי של החיים בבית, נפתח קשר חדש, בין בני-אדם קרובים, המתחילים לדבר ביתר-גילוי ביניהם. גם הבגדים שלי בחורף האירופי ובאפנת ה"רטרו" החלו להידמות לבגדים בצילומים הישנים של אימא מפולין, לתסרוקתה בצילום ליד הג'יפ מהאנובר, כששירתה אחרי המלחמה כמפקדת בעלייה ב', "הבריחה", במסווה מדי האונר"א. פולין, האנובר, הפכו פתאום למקומות הרבה יותר קרובים, נוכחים, מאשר המדינה הקטנה שעל חופי הים-התיכון.

ואז באה הנסיעה לאירופה, לפריס. ללימודי הדוקטורט הרשמיים, ולכתיבה הספרותית האינטנסיבית. נסעתי אל פריס של התרבות, של רילקה, של פרוסט, של אדית פיאף. אבל בסתיו 72', כשהגעתי, יצא למסכים סרטם של האחים אופולס, "הצער והחמלה". בתום ההקרנה בבית הקולנוע בשנז-אליזה, יצאתי אל פריס אחרת, למקום בו התנהלה אותה מלחמה מיתית. "הבנתי" שכאן, ברו-דה-ריבולי, לרגלי עליית-הגג בה התגוררתי, עברו הטנקים הגרמניים (שמאז החלו לאכלס את חלומותיי), "הבנתי" שתיאור הצרפתים כעם לוחמי-מחתרת נועזים ומצילי יהודים – עליו גדלתי בשנות הברית הצבאית בין ישראל וצרפת של דה-גול – רחוק מאוד מהמציאות. הגבולות הברורים, המרגיעים, בין טובים ורעים התערערו לגבי, ואתם גם שיפוטי המוסר הפשטניים, המגויסים לאידיאולוגיות. כאן, רחוק מישראל הבטוחה בכוחה של אחרי מלחמת ששת-הימים, רחוק מהגרסאות הרשמיות של שואה וגבורה, עמד ברחובות זמן אחר, שלא ניתק לגמרי משנות המלחמה. כאן חוויתי לראשונה את חוויית הזר. כיהודיה, כישראלית.

ביום השואה הראשון בפריס החלטתי להישאר כל היום בדירה, ולהתנתק מהרחוב שחי את חייו על פי לוח מועדים משלו (למשל, יום השנה לסיום מלה"ע הראשונה, "המלחמה הגדולה", שחל באותה תקופת שנה). עברתי את היום בקריאת מחקרים על מקורות הנאציזם, על שורשי שנאת היהודים, על הלאומיות הגרמנית של ואגנר (שבאופרה של פריס השתתפתי בחזרות על "פארציפל" שלו).
באותו קיץ, בלב טיול באירופה אילצה אותי תאונה להישאר שלושה שבועות לא-צפויים במינכן. ואז הכתם הלבן שמילא לגבי את לב מפת אירופה – גרמניה – הכתם הלבן, המוקצה, שניקז לתוכו את כל נוכחות הרע, גם הוא נפל. כאן, בצד מסבאת "ניצי הנאצים", אליה לקחו אותי, בחולניות מובהקת, כמה ישראלים, הייתה גם אופרה, בה מנגנים את מוצרט, ומוזיאונים נפלאים, וגנים.
השהות הכפויה בגרמניה, ומלחמת יום-כיפור שעברה עלי בסתיו הבא בפריס, מול שדרות השנז-אליזה המוארות באור יקרות כשהיקרים לי מצויים בסכנת מוות, הוכיחו לי שאין מפלט בחלוקות מרגיעות בין "אז" ו"עכשיו", בין "שם" ו"כאן". וגם הבנתי שאין הבדל גזעי, טבוע מלידה בין "הם" ובין "אנחנו", גם לא מאחורי גדרות ההשבעה של "אתה בחרתנו". ושבכל אדם מתקיימים, בכוח, הרוצח והקורבן, מהולים זה בזה, תובעים הפרדה תמידית, יום יומית, במודעות שלמה. הבנתי שלא אוכל להסתתר עוד מאחורי הגדרות זיכרון קולקטיביות, מוכנות. שלא תהיה ברירה אלא לצאת לבד למסע העקשני ומלא הסתירות.

גרמניה, צרפת, אירופה. מה שבתרבות הזאת, בשורשיה, מהול בזהב הבארוק ונצנוץ כלי הנשיפה של הסימפוניות, מה בכיכרות, בכנסיות, באידיאולוגיות אפשר את מה שקרה? הכין אותו? לא מנע? מה ליבה את השנאה? מה הדחיק אותה מתחת לדברי מוסר צדקניים? מה טיפח אותה בלב האמונה הדתית? מה הכין אותה בסיפורי האל, שהאדם סיפר לעצמו כדי להצדיק – במסווה של imitatio dei – את התפרצויות יצריו?
ומה מהיסודות הללו מהול גם בי, טבוע בתרבות היהודית, מעורב בציונות שצמחה כאן באירופה?
ומה עדיין מתקיים לנגד עיני? לא מפסיק לקרות?
איך להעביר באזמל דק ומתחת למיקרוסקופ את הגבולות בין טוב ורע? איך להבדיל מחדש, פה ועכשיו? כל הזמן?
ומהו כוח ההשפעה האימתני של סיפורים ושל גלגוליהם בתיאולוגיות, באידיאולוגיות? איך להיאבק בהשכחה בהכחשה מבלי לטייח, אבל גם מבלי למחזר את אותם הסיפורים, מבלי ללבות את אותם יצרים? איך לספר מתוך אחריות?
שאלות מטלטלות שמלאו אותי, שהזינו את המחקר, את הבימוי, את הכתיבה הספרותית שלי, אבל עדיין לא נגעו ממש במקום העלום של אימא.

גרמניה, צרפת, אירופה. מה שבתרבות הזאת, בשורשיה, מהול בזהב הבארוק ונצנוץ כלי הנשיפה של הסימפוניות, מה בכיכרות, בכנסיות, באידיאולוגיות אפשר את מה שקרה? הכין אותו? לא מנע? מה ליבה את השנאה? מה הדחיק אותה מתחת לדברי מוסר צדקניים? מה טיפח אותה בלב האמונה הדתית? מה הכין אותה בסיפורי האל, שהאדם סיפר לעצמו כדי להצדיק – במסווה של imitatio dei – את התפרצויות יצריו? ומה מהיסודות הללו מהול גם בי, טבוע בתרבות היהודית, מעורב בציונות שצמחה כאן באירופה?

את קיץ 75' ביליתי בין פרינסטון וניו-יורק, אוספת חומר לדוקטורט, קוראת בכתבי רבי נחמן בספריית ה-JTS הישנה, ובערבים בולעת את שפע תיאטרון הפרינג', מועדוני הג'אז והטרנסווסטיס, וחיי הבוהמה הבינלאומית של מנהטן. כך גם התוודעתי אל אותו כנר צעיר מקראקוב שהצליח לברוח מפולין, והתפרנס כנהג מונית. גבר צעיר, נאה, מקראקוב. קראקוב? מקום שבו חיים אנשים?! רומן הקיץ היה דרך להתעמת עם המשיכה העמוקה אל מעמקי העבר הטבוע בי, כמו מעמקי נשיותי.
באותו קיץ הגיעה יום אחד אל הדירה שחילקתי במרכז מנהטן, דודתי, גיסתה של אימא. הכרתי אותה במעומעם, מביקורה בישראל לפני שנים, ואחרי מותה של דודה טונקה בתל-אביב, הייתה דודתי מקווינס, אלמנת אחיה השני של אימא, שניספה במחנות, שארת-הבשר הקרובה האחרונה בעולם. היא שרדה את אושוויץ, ובנה הקטן הוחבא על ידי גויה. אחרי המלחמה היגרו שניהם לניו-יורק.
על המרפסת בקומה השלושים, מול גגות מרכז מנהטן, דיברה אותו היום הדודה באנגלית רצוצה רק על ה"אז" וה"שם", כאילו הפה והעכשיו לא קיימים, כאילו לא יצאנו משם מעולם. היא ומוסיקת הקצב הפולנית בלילות המסו את חומת ההתנגדות האחרונה. שוב לא הייתה לי אמתלה מדוע לא לתרגם למעשה את התעסקותי בנושא. מדוע לא לנסוע לפולין.

בסוף אוקטובר, אחרי שהוכן בפריס האליבי האדמיניסטרטיבי, יצאתי לנסיעה. מוכנה, ובעצם לגמרי לא מוכנה.
לא הייתי מוכנה למה שאמצא, ולא למה שלא אמצא. לא הייתי מוכנה לפחד. הפחד לחזור אל חדר המלון הזר בלילה, הפחד הקמאי שאמות מרעב, שדחף אותי לאכילה בלתי-פוסקת, מתוך הפרת כללי הכשרות ששמרתי מאז לימודי בפריס, במין "היתר לזמן חירום" שלקחתי לעצמי. ולא לפחד שהריץ אותי בבהילות ישר מהביקור באושוויץ-בירקנאו אל פגישות עם אמנים פולנים וחגיגות בוהמה. במיוחד לא הייתי מוכנה למורכבות התגובות שלי, לעוצמתן. למה שהתגלה לי ב"מעבדה החיה" שהפכתי בעצמי. הפרץ הסותר של הקסמות ותיעוב, זרות ושייכות, בושה וחמת-נקם, של אינאונות, של התכחשות גמורה…
עם שובי, היה המכתב להורים מאמץ ראשוני להביט במה שנגלה, לדבר. השפה המאופקת של המכתב משקפת את הקושי לחצות את הטאבו, מקווה שיבינו מבעד לשתיקות. אותה שיחה אחרת, חדשה, עם ההורים ליוותה אותנו כל השנים, עד מותם. שיחה של קירבה, של שייכות, של קבלה, מעבר להבדלי הדורות. והבנה שאימא, כשאר הניצולים, כמו ניצולי הפצצה על הירושימה, עברה מוטציה גנטית. מוטציה נפשית, לא גופנית. לכן, לכאורה, לא גלויה לעין. ומה מהחותם הגנטי עבר בירושה?
תחושת ההשתייכות – יחד עם ההורים – אל "הסיפור האחר, היהודי", שהתגלתה בעומק המסע, רק התגברה בשנים הבאות, ככל שנפתחו בפני הדלתות אל מרכזי התרבות האירופית, ככל שהתמסרתי לכתיבה. אבל בעת-ובעונה-אחת גברה גם ההבנה, שאי-אפשר להמשיך ולספר כאילו שום-דבר לא קרה. שאחרי אושוויץ אין עוד סיפורים שלא בגדו, אין עוד סיפורים תמימים.

ומה עם "הסיפור" העלום של אימא? פרטים המשיכו להצטרף במקוטע. במשך השנים הזכירה פה ושם אירועים, חלקם בשיחות איתי, חלקם בשיחות עם אחרים, אליהן נקלעתי. הקשבתי כשדיברה, והיא דיברה מעט. מעולם לא "ראיינתי" אותה, לא שאלתי. כיבדתי את דרכה לדבר ולא פחות את דרכה לשתוק. גם אחרי שובי מאושוויץ לא חשבתי שעליה לדווח, או שאני צריכה (או יכולה) "לדעת". למדתי ממנה את השיעור של הסיפור בשתיקה.

תחושת ההשתייכות – יחד עם ההורים – אל "הסיפור האחר, היהודי", שהתגלתה בעומק המסע, רק התגברה בשנים הבאות, ככל שנפתחו בפני הדלתות אל מרכזי התרבות האירופית, ככל שהתמסרתי לכתיבה. אבל בעת-ובעונה-אחת גברה גם ההבנה, שאי-אפשר להמשיך ולספר כאילו שום-דבר לא קרה. שאחרי אושוויץ אין עוד סיפורים שלא בגדו, אין עוד סיפורים תמימים.

קטע ראשון של תיאור סדור, שמעתי מאמי בנסיבות יוצאות-דופן. בסתיו 77' הוזמנה למסור עדות בפני בית-משפט גרמני בהאנובר. ליוויתי את הוריי אל המשפט, יושבת עם אבא ביציע ורואה את אימא, בזקיפות המיוחדת שלה, מוקפת בגלימות השחורות של עורכי-הדין. בגרמנית הרהוטה שבפיה תיארה את מחנה פלאשוב, אליו פונו היהודים מגטו קראקוב, הצביעה בסמכותיות על המפות. רק רגע נרעד קולה, כשהגיעה לתיאור הקינדרהיים, בית-הילדים בפלאשוב, אליו נלקחו הילדים מהוריהם. במלים ספורות התייחסה לאקציה. סיפרה איך כל יושבי המחנה הוצאו אל הכיכר לצלילי תזמורת שניגנה שירי-ערש, כדי לראות איך האס.אס. מעלים את הילדים אל המשאיות שייקחו אותם לתאי-הגזים. היא נשאלה, איך קראו לבן שלה, ובן כמה היה בזמן האקציה. היא השיבה במאמץ, "מארק. בן שמונה". התובע ביקש רגע של הפסקה, ואז התחדשו השאלות (אותו תובע ליווה אותנו כשיצאנו, מתנצל בבושה על שהנאשם, סגנו של אמון גאנת, מפקד פלאשוב, נעדר מבית-המשפט, "מסיבות רפואיות"…)
כמה שנים אחר-כך ניסתה אימא לביים את סיפור מרד הנשים בקראקוב בבית-הספר התיכון המקצועי שבו לימדה, מתוך רצון לקרב את הנושא לתלמידות. היא עבדה עם אבא על ההמחזה, ופיתחה רעיונות בימוי מקוריים שנועדו להגביר את מעורבות הקהל. אולם, תוך כדי חזרות פיתחה מחלת עור בתגובת-דחייה מובהקת, עד שהרופא המליץ שתפסיק את הבימוי.
נוכחות השואה התרחקה כליל בחודשים האחרונים, בהם נאבקה בסרטן הסופני שאובחן בה. המוות היה קרוב מכדי לחשוב על איומו הישן. על כל פנים זו הייתה התחושה שלי לצידה, כשעקבתי בהערצה אחרי תשוקת החיים שלה, התעוזה, ההומור השחור המדהים, שהשיב את ממדי האבסורד האנושי גם לסיטואציות הקשות ביותר. ביום לפני שאיבדה את ההכרה דיברה הרבה, מתוך דמדום, בפולנית. מה אמרה? מה עוד חייתה שם? לא יכולתי ללוות אותה. נשארתי לבד, ליד המיטה. אז כשעיסיתי את רגליה, אותן רגליים שצעדו במצעד המוות מבעד לאירופה הקפואה, הכתה בי הידיעה הפשוטה, שלמאבק של אימא, שם, אני חייבת את בואי לעולם.

את "הסיפור" של אימא שמעתי רק אחרי מותה – מוות שהופך תמיד את האיש הקרוב ל"סיפור" עם התחלה-וסוף. באחד מימי השבעה הגיעה לירושלים מבני-ברק רבקה הורוביץ. אישה עם מבט תכלת עז, שרק את שמה הכרתי. הייתה זו אחת מתשע הנשים, כולן בוגרות "בית יעקב", בית-הספר החרדי לבנות בקראקוב, אליהן התחברה אמי בגטו, למרות הבדלי החינוך וההשקפה. עשר הנשים, "המניין", שתמכו זו בזו בגטו, בשנים במחנה פלאשוב, באושוויץ-בירקנאו, במשך כל מצעד המוות, ובשבועות האחרונים בברגן-בלזן. במשך שלוש שנים לא עזבו אחת את השנייה, נלחמות ביחד בתשישות, במחלות, מבעד לסלקציות, עד ששרדו כולן. "היה בהן כוח. כוח מוסרי", הסבירה אימא, כשהיא ואבא, שניהם חברי מפא"י, היו מקפידים לפקוד את השמחות של החברות בבני-ברק. בשבעה שמעתי מפיה לראשונה על התקופה. היא דיברה כמה שעות – מתוך אחריות לספר לי – והלכה. ומאז שוב לא נפגשנו. אחר כך, סמוך לסיום כתיבת ספרי "השם", (שאחרי מותה של אימא נדמה היה לי, שיותר מאי-פעם, הוא מדבר על "שם" שנגנז) הגיעו ידיעות ראשונות על רכוש המשפחה בקראקוב. בתי דירות, בניין בית החרושת לכפתורים… רכוש? שם? "במחוזות אחיזת עיניים"? יותר מאוחר, השם שהסתובב בבית, שינדלר, נעשה פתאום לספר ואחריו לסרט, והפך לנחלת הכול את סיפור ההצלה של בן-הדוד של אימא ואישתו, את סירובה של אימא להצטרף לרשימת עובדי בית-החרושת לאמייל כדי להישאר עם מארק.
ואז, בערב אחד, הטלפון מצלצל בירושלים, ובצד השני, באנגלית עם מבטא פולני חזק, מציגה את עצמה חברה נוספת מאותו "מניין", פרל בניש, שפרסמה ספר, "לנצח את הדרקון",³ ובו סיפורה המלא של הקבוצה (מנקודת המבט האמונית, המיוחדת, של הכותבת). עותק הגיע ביום שישי. בערב שבת ישבתי עם שתי בנותיי הקטנות בסלון, ושלחתי יד לפתוח את הספר. עלעלתי בהיסח-דעת בין הדפים, עד שהתקרבתי אל תיאור חיסול הקינדרהיים. ואז נמלטתי לחדר השני, כדי שהילדות לא יראו אותי, גועה שם ביבבות שלא ידעתי שטמונות בתוכי. בכי שעלה משם. שלי? שלה? עד שחר באותה שבת קראתי לראשונה את סיפורה של אימא, בסדר כרונולוגי, מתוארך, מגלה את מעט הפרטים שהכרתי ממוקמים בהקשרם. גם את תיאור הגוגל-מוגל בסוכר שעשתה בגניבה למארק במתפרה, אליה יצאו לעבודה הנשים מפלאשוב, מבריחה לילד את המעדן עם שובה. ואיך יום אחד חשף אותה מפקח-העבודה היהודי כשגנבה את הביצה, ואיים שיסגיר אותה. ואיך נעמדה אז מולו בסכנת-מוות, והוכיחה אותו מול כל עובדי המתפרה על שהוא בוגד בבני-עמו. קראתי איך באקציה של חיסול בית-הילדים, עם הרקע המבעית של נגינת שירי-הערש, אימא התפרצה אל הכיכר לעבר אנשי האס. אס שדחפו את הילדים הבוכים על המשאיות. קוראת שייקחו אותה עם הילד. ואיך חברותיה, בנות "המניין", החזיקו אותה בכל כוחן, משכו אותה חזרה. קראתי על האחווה בין הנשים בקבוצה, על הגאווה, ההומור הלא-יאמן, שומרות בחירות מדהימה על צלם אנוש בתוך הלאגרים של אושוויץ-בירקנאו. הן, ודמויות רבות אחרות של נשים וגברים המתוארות באנושיות שלהן מול אש המשרפות. איך הצליחו להתאפר כדי להערים על הסלקציות, כיצד הגניבו משורת הנידונים את החלשות, איך הדליקו בהיחבא נרות בחנוכה וערכו סדר פסח, ואיך אחרי צעדת המוות מאושוויץ עד לברגן-בלזן, הצליחו עוד לצחוק ביחד כשקיבלו מדי אסירות במידות הלא-נכונות. קראתי, כולי קפואה, איך העזה אימא, כבר בברגן-בלזן, להתחצף לקצינת אס. אס. בגאווה שעוד נותרה לה, שורדת את ההלקאה הפומבית, שמעטים יצאו חיים ממנה, מבלי להוציא את צעקה, "כדי לא לתת לאס. אס את התענוג". מבין הדפים, חזרה אלי דמותה של אימא המעודדת את הנשים באושוויץ בסיפורים מביקורה בארץ-ישראל, שרה להן את שירי המולדת על משכב הבוץ אליו נפלו תשושות מטיפוס ורוחשות כינים בברגן-בלזן. פתאום הבנתי את אחד הסיפורים המעטים שסיפרה לי אימא על המחנות, איך הייתה שרה שם לעצמה את שירו של טשרניחובסקי: "שחקי, שחקי על החלומות, עוד אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז", מדגישה בפני בקולה המזייף בנעימה את המלים "כי באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז"…

הסיפור של אימא. מגלה אותו בלב המסע אל מה שהוטבע בתוכי, באמצע החיים. מגלה אותו עכשיו, כשאני בעצמי כבר אימא, ויותר מבוגרת ממנה – האישה והאם הצעירה, שהייתה שם.
"הסיפור של אימא", או אולי רק אבני ציון סביב מה שיישאר עלום.

מכתב ממחוזות אחיזת העיניים

פריס, 3/11/1975

יקרים שלי,

בחזרה בבית – איזו הקלה!
שבוע בפולין כמו שנה, כמו שנים, כמו רגע. מאז אושרה הויזה, שבוע לפני הנסיעה, הייתי כמו לפני ניתוח. מחכה שמשהו יעצור אותי, שמסך ברזל יחסום בפני את הדרך. ואפילו בחשכה כשהוביל אותנו האוטובוס מהמטוס אל שדה-התעופה בווארשה, עדיין לא האמנתי שהמרחק ביני ובין פולין ייגמא סתם כך, בכמה צעדים.
מכתבכם שהגיע ממש לפי הנסיעה היה קרש ההצלה ברגעים בהם גברה הסחרחורת, ברגעים בהם הייתה רק היעדרות מוחלטת של כל מה שהיווה את תמונת הדמיון שלי על המקומות האלה, ובמקומה עמדו רק תורים ארוכים, זרים, במעילי גשם אפורים, ברגעים של בדידות נוראה, כשלא היה אל מי לצעוק, ברגעים בהם לא האמנתי שאוכל לבסוף לעלות על הרכבת, ולהשאיר את הטירוף הזה מאחור.

איך לספר, וכרונולוגיה לא הייתה? איך לחיות את זה מחדש?

וורוצלב, עיר קודרת ופסטיבל של תיאטרון. נפלטתי לחשכה בלב שדה ריק. כך זה התחיל. לילה במלון. מקלט רדיו ענקי. וקולות של תחנות רוסיות, פולניות, צ'כיות, הונגריות. הסקה מחניקה מדי. המשרתת, גויה צהובת שיער, ממלאת לי את האמבטיה. בקופסת הסבון ובארון מקקים. לילה מסוכסך בחלומות ובוקר אפרורי. החוץ נעצר בוילונות. המוני אנשים בפנים מחוקות. מעט מכוניות ישנות. קור נורא. ערפל.

איך לצאת מהחדר ולהיכנס אל המציאות הזאת. איך להיות בה "תיירת"?

וורוצלב. בחלונות הראווה שורות של סבוני כביסה באריזות גסות. מסעדות קואופרטיביות עם ריח כרוב וזיעה. במשרדי הפסטיבל מאפרות מלאות, ומארגנים בפרצופים חסרי-שינה. ואז בית-הקפה של הסופרים, בכיכר קושצ'יושקו, וכאילו הגעתי למין ירושלים של לפני שנולדתי, משנות השלושים, ירושלים בה חייתי מהספרים, עם אותו עירוב של פרובינציאליות ותרבות אירופאית. מלצריות בלבוש שחור עם סינרים מעומלנים, עיתונים במסגרות עץ, עשן סיגריות, וויכוחים כבדי ראש על אמנות, ספרות, פוליטיקה, על מטפיסיקה. הצליל הרך של השפה כה מוכר, כה קרוב. האינטונציות, תנועות הידיים, הרצינות המשולהבת.
פסטיבל בין-לאומי – כמה ימים של התמכרות לשמחה, כי מחר יחזיר המשטר את המציאות האפורה.
ואני, זרה לחג. רק "אליבי" לשליחות אחרת, שבעצם איש לא הפקיד בידי. כן, כמה כתובות שאי-אפשר-שלא-לקבל-עם-המכתב-להעביר לפני היציאה לדרך. אחורי-בתים, חצרות, מכוסות רפש והריסות. חדר-מדרגות נתמך בקורות. מספר שבע על שתיים, דירה שמונה א', שני זקנים בפתח. מטבח שחור מפיח פתיליה. בוחנים אותי במבט מבוהל, את המכתב. להתגנב חזרה אל החג הנמשך. רק שלא יגלו. הרי רק מתוך רשלנות עדיין לא אסרו אותי.

איך לכתוב לכם על הצעידה הכבדה בניסיון לתפוס משהו מבעד לשאריות מבנים – כמו מחפירות ארכיאולוגיות שמלפני שלושים ולא אלפיים שנה. להבין את התחום המפריד, בגדרות תיל, בין שפיות וטירוף. הבית שמעבר לגדר, במרחק חמש מאות מטר, תמיד היה שם, עם אותו עשן בארובה ועציצי גראניום מאחורי הוילונות.

ואז, השכם בבוקר מכוסה באד, מכורבלת במעיל, בתחנת הרכבת. בין מאות האנשים שבתור. קונה בזלוטי מהשוק-השחור כרטיס לקראקוב… אל מחוזות נסיעתי האמיתית.
לרדת מהקרון, ופשוט לצעוד אל תוך רחבה מוצפת אור, לבין בניינים עתיקים, שחזיתותיהם המגולפות מתנוצצות בשמש. לצעוד בין שאר האנשים בשדרת עצי הערמון בשלכת, ב"פלאנטי", המסלול של אימא בדרך למגרשי-הטניס, עלים מתחבטים בנעליים. להיכנס אל כיכר ה"רינק" המהדהדת סביב עצמה. הקשתות הרנסאנסיות, שוק ה"סוקיניצה" בתווך כאי בלב אגם של אור, משב הרוח העולה מכנסיית ה"קושצ'ו-מריאצקו"… כל השמות הללו, בריש רכה, כשאני ("ילדה נחמדה!": שתי המילים היחידות שהבנתי בשפה הזרה), הייתי מלווה את אימא אל ארוחות-הערב הליליות על המרפסת של הדודה, עם ריח שמיכות פוך ומליחות אוויר הים בלילות חמסין תל-אביביים, כשהיו מתכנסים הידידים "משם". כל השמות הללו, כשהשיחה הייתה מטפסת בטרמולו הזר, ובבית הקפה למטה, בחצר הבניין, היו מקישים הקלפים על שולחנות המשחק. כל המקומות הללו, קפואים בשקופיות על קיר בית-הספר התיכון, בעצרות הזיכרון שהיו נערכות בקדחתנות פתאומית. מקומות שנעצרו בשנות השלושים, עם מבט תמה של איזה יהודי שנקלע בטעות לצילום… האוויר החמים קריר מלטף את פרוות מעילי, את פניי, מניע את השמשיות מעל דוכני מוכרות הפרחים.
הדרך עולה לגבעה גבוהה המשקיפה על העיר ועל נהר הוויסלה. למעלה, ארמון הוואוול עם שיחי קיסוס בוערים משלכת. והרי כאן, במדרון, לאורך גדות הוויסלה, הדרך אל רחוב פאולינסקה, הרחוב של אימא.
דמדומי שעה שלוש מתארכים ומתרככים. אמהות עם תינוקות בעגלות ליד הנהר. (אימהות ותינוקות? עדיין? כאן?) רחוב פאולינסקה. בצד המסתורי של הרחוב חומת מנזר, ומאחוריה עצי פרי. מישהו עובר בפינה. אישה במעיל כבד ומגפיים ישנים. מספר שמונה. חדר מדרגות מרוצף חרסינה כחולה. רשימת הדיירים בעט נובע. קומה ראשונה משמאל – שם זר. הדלת נעולה. בקומה הראשונה גזוזטרה. דלתות זכוכית סגורות, מכוסות וילונות תחרה. לזרוק אליהן בשובבות אבן, ילקוט על גב וגרביים מתוחות עד הברך? כמו שהתהלכתי שם, מלובשת בקפידה בידי אימא, בין הילדים המגחכים על בגדי האחרים. להסב לארוחת צהריים מעלה אדים, סמוך להבל-פה של אבות שמעולם לא ראיתי? רק פירורי תרופות ושפתונים במגירותיה של הדודה שמתה. שיירי עשבים ממגדל הבשמים. הדממה הזאת. שתיקת הבתים. לצלם? תמונה של אוויר? השקט הזה. ממול, בגן המנזר, מצלצל פעמון. ילדים נשפכים משערי בית-ספר, מטפסים על הגדרות, נוגסים תפוח.
חזיתות כתומות והרחוב סחרחר. לא רחוק משם קאז'ימיז', הגטו היהודי. פיח חשמליות על סף הבתים. בחלונות בית-הכנסת הרפורמי, ה"טמפל", קורי עכביש ובחצר סבך עשבים. בסמטה על אחד הבתים שלט מטושטש ביידיש, "בית מדרש", ובית-הכנסת הגדול שוחזר וסויד ורוקן. יהפוך למוזיאון. רק שומר עובר כצל לאורך הקירות, ושני שברי אריחים, מאז, מוטבעים בכניסה.
כבר מאוחר. אני נשרכת לאורך מסילת הברזל אל בית-הקברות. הרי כאן לפחות אני שלוחה ברשות, אל כתובת שקיימת, אל קברי בני המשפחה. השער סגור. אין את מי לשאול. הכל סגור.

כיצד לדמיין בתוך השיגעון הדומם הזה את אימא. ראש מגולח בלילות הזיה בין גופים צפופים. איך לשייך את אימא אל אחד מצילומי הענק המוצבים לאורך מסילת-הרכבת. איך לנסות בכוח לדמיין אותה בתוך הריקנות הזאת?

ערב מלא אד. החשמליות ממהרות פתאום. צללי מוכרות הפרחים ב"רינק" נבלעים בערפל. להיכנס למלון שהוזמן? בקראקוב? כמו ללכת למלון בתל-אביב במקום לחזור הביתה. פקיד-הקבלה נחפז לעזור: "כן, כמובן, גבירתי, הנה לוח-הזמנים של האוטובוס לאושוויץ. מהעיירה אושווינצ'ים צריך ללכת קצת ברגל."
על השולחן בכניסה עיתונים ישנים. שתי תיירות מתבגרות נאחזות בפסטיבל ג'אז שספק מתקיים.
ושם, לרגלי המדרגות, בדרך אל החדר, נעצרה התנועה שסחפה אותי מאז השכם בבוקר. לא, רק לא שוב לבד מול מקלט רדיו ענקי בחדר זר! רכסתי את המעיל ושוב יצאתי בעקבות ספק-שמועה שנמסרה לי. רחוב סלאבסקובסקה. אולי…

ואמנם, בחשכה, ביידיש, בין שלטים של בעלי מלאכה, כתובת קטנה: "קלוב קולטורי מרדכי גבירטיג". דלת בקצה של חצר. שמש יושב בכניסה. ובעומק, באפלולית, כמה דמויות קפואות משחקות קלפים, בוהות מאחורי מסגרות עץ של עיתונים. "ישראל!" מזדקף השמש במושבו, מוביל אותי בחשיבות פתאומית אל חדר "ההנהלה". חמישה פרצופים מקומטים מתרוממים לעברי: "ישראל!" מושיבים אותי בתווך, עוקבים אחרי מאמצי בעגה של גרמנית בסיסית, כמה מילים ביידיש ותנועות ידיים. מנענעים ארוכות בראש בפליאה עמוקה על כל מילה, ולפני כל תשובה מתנפלים זה על זה בוויכוחים קולניים. לבסוף הם עונים יחד, במין מקהלה משונה: "הה! כן, הבת של פוזר! פוזר ואבלס", מנענעים בראש "כפתורים, כפתורים!". "כן, כפתורים", אני מאשרת, "בית חרושת לכפתורים". "הגימנסיה העברית", אני ממשיכה. "כן, הגימנסיה! עכשיו טכניקום פולני". המבשלת הגויה מגישה לי כריך עם הרבה לחם וכוס תה. הם משלחים אותה בעליונות של פעם, ומשדלים: "תאכלי, תאכלי". לרגע חוזרים לעיסוקם. ה"יושב-ראש" מכתיב ל"מזכירה" פטיציה על מצב התרבות. למי? בשם מי? עדיין? כמו אותם דפים משוכפלים במרתפים וצילומי מקהלות חיוורות שהיו מוצגים בכל יום שואה בארונות הזכוכית של בית-הספר. אני מתאמצת להסביר, הם בוודאי יבינו שאי-אפשר לעלות על אוטובוס ופשוט לבקש מהנהג בשפה זרה שיגיד לי איפה יורדים לאושוויץ. להם יש בוודאי דרכים משלהם להגיע לשם. ואמנם, מתברר שמחר עומדת לבוא "הדלגציה של הרבנים מאמריקה", והם ייסעו באוטובוס מיוחד. מתי יגיעו? מתי ייסעו? היכן הם עכשיו? אי אפשר לדעת. צריך לחכות.
רציתי כבר להתחמק מהם חזרה לכיכר הגדולה. להיכנס לבית-קפה לא מחייב עם שיכורים. להיבלע שם. אבל הם אוחזים בי מכורבלים במעיליהם, מלווים אותי עד למלון. מתווכחים בהתפרצויות טינה, מכריזים לבסוף ש"המזכירה" תבוא מחר בבוקר "להדריך אותי". כולם נדחקים סביב, לוחצים את ידי. בפנים רצוצות. קטנים כל כך, במעיליהם השחוקים.
בחדר חיכתה המזוודה, עם כמה חפצים. פריטי איפור, דרכון. צריך יהיה להמשיך ולטלטל אותה. צריך יהיה להמשיך. אי אפשר להתחבא מתחת לשמיכה. לגמור במחנק החשכה.

ולמחרת בבוקר, עדיין לא הספקתי להתעשת מהעולם האחר שבחלומות, ו"המזכירה" כבר מתייצבת, גוררת אותי בשתלטנות רפוית אברים. מסובבת אותי ברחובות כהים, מעלה ומורידה על חשמליות, מדברת ללא הרף בשפה הלא מובנת, כאילו לעצמה. ואני נשרכת אחריה, רוכנת לעברה, מנסה במאמץ.
בקאז'ימיז', על הספסל מול בית-הכנסת, עבר מחכים השמש של "קלוב קולטורי מרדכי גבירטיג" ושני זקנים. ספק קבצנים ספק רבנים. באו לקבל את פני "הדלגציה האמריקאית". השמש מנופף שנתקרב, "כן, כן!" אחד הזקנים מזרז אותי, פותח לפני את שערי בית-הכנסת העתיק של הרמ"א. לרגע דומיה מופרדת. הדמויות שנכרכו בעקבותיי נותרו מעבר לגדר. בניין קטן שקירותיו הכבדים נטויים לצד וחצר לבנה. בתוך בית-הכנסת עומד עדיין חום בין ספסלי העץ, סביב לארון הקודש. על השולחנות ספרי תפילה ישנים. אותיות שחורות. ובקרפיף הקטן נחים עורבים על המצבות העתיקות השקועות באד. ולרגע כמו נמשך העבר בכל רכותו, ללא מחסום, באותו מלמול רחוק, עד לבוקר המכוסה אד, עד אלי.
וכבר מאיץ בי השמש בהיסטריה, הוא סידר עם שוער בית-הקברות מיודובה שיהיה שם, שיפתח. מהר, מהר, צריך יהיה לחזור בזמן ל"דלגציה של הרבנים"! וכך, בשורה עורפית, השמש בצליעה, השוער הגוי הגברתן בעקבותיו, ואני מאחוריהם, אנחנו צועדים בין טורים ארוכים של מצבות שקועות, מנופצות, מכוסות טחב. שמות, שמות. אני משננת באוזניהם את שאני מצליחה לזכור, "פוזר, מנדל, גרונר". מצבות בטורים ארוכים, שקצותיהם נעלמים באד ובערמות עלי שלכת. שמות רבים, זרים. לא מוצאים. גויה ברגליים מחותלות מדיחה את הקברים במים רותחים, מרימה אלינו ראש כרוך בשביס: כן, גרונר, ראתה פעם… שם אולי". אני עדיין נאחזת, מתעקשת לקרוא את השמות, מחפשת תחת ערמות עלים. אך השמש בצליעה והשוער אחריו כבר ממהרים החוצה. לא מצאנו. אין מפות. אין ספרים. אין עדות. שליחות בלתי-אפשרית. רק אשליה של שליחות. והזמן מדוד.
על הספסל גדל בינתיים מספר הבטלנים וה"רבנים" המחכים ל"דלגציה האמריקאית". לפי דברי השמש הם כבר בקראקוב, ועוד מעט יגיעו. אולי אפשר לברר במלון מתי יגיעו? לא, אי אפשר לדעת. אני ניתקת מהשמש, מוסרת לו שעוד מעט אחזור, שיבקש מרבני הדלגציה שימתינו, וממהרת לארמון הוואוול, לביקור שנקבע. ברחובות אנשים במעילים אפורים, אוטובוסים, חשמליות. אפשר אפילו לאכול תפוח. הגוף ממשיך לפעול על הבלימה שבין העולמות. ובשובי מארמון המלכים, מהאולמות מדונגי הרצפות שקירותיהם מצופים שטיחי-קיר רקומים עם תמונות משתה ויער, אני רצה אכולת ייסורי בגידה במורד המרופד בעלי שלכת, חזרה לקאז'ימיז', ליהודים שלי. מקצה הרחוב מדדה לקראתי השמש. שומט את ידיו בתנועת ביטול: "נו, הדלגציה האמריקאית… אז הגיע טלפון שהם לא יצאו מאמריקה. נו כן, הערפל, לא עזבו את אמריקה."
ריק. אין איש. גם הבטלנים שחיכו על הספסל הלכו הביתה.
מופקד על שליחות אחרונה מאיץ בי השמש אל משרדי הקהילה. קומה שניה, ריח תפוחי-אדמה מבושלים, כמה זקנים עם צלחות-פח וכפות. אפילו האור הבהיר המסתנן מהתריסים לא מקרב את המראה בחדר. סביב שולחן ענקי יושבים פעילי ה"קונגרגציה", בסנטרים שעונים על הידיים, וקביים שעונים על הכיסאות. כמה פורטרטים ישנים על הקירות. בראש-השולחן מר יעקובוביץ, יהודי חשדני, זעוף, ראש-הקהילה. הסקרנות גוועה אחרי כמה משפטים, ומיד עם קבלת פרטים על סידורי הנסיעה, התחמקתי כמעט בגסות. ברחתי גם מהארוחה הכשרה של פירה בצלחות פח ונטילת ידיים בכיור המוכתם. בבית האבות, אל כיכר הסוקיניצה, אל האור, אל בית-קפה מהודר עם כסאות קטיפה אדומה ועוגות טורט מפודרות כלחיי הפולניות. הרי כאן אפשר לצעוק בקול רם, שהכול הזיה. אולי מעולם לא היו כאן יהודים.
וכמו התפרצה ממני הצעקה בערב, בהצגת "ליל התשעה בנובמבר" של וויספיאנסקי בבימויו של סווינרסקי. דמויות מיתיות שרות על רקע אופק בוער. דגל שלושת הצבעים של המהפכה מונף על הבמה, והקהל נרעש. רגע של ערגה חשופה לחירות, של התרגשות מטאפיזית, רגע של עולם אישי נחשף, למרות הדיכוי הנמשך. משהו כל-כך מוכר, כל-כך קרוב בטמפרמנט, בתנועות הידיים. כל-כך שייך. שייך?

באור הצהריים חולפות בראש מחשבות של מה-בכך. אי-אפשר להעמיד פנים של סבל, זאת רק התחסדות. אי-אפשר לחזור לעבר – בהתרפקות או באשמה – זה יהיה ניצחונו של העבר. אין מפלט מהשאלות הממשיכות להישאל הרגע, אי-אפשר לברוח מהן אל בין הדמויות הקפואות בצילומים.

מכונית ישנה. העורף של הנהג מגולח תקוע בקסקט. עצי צפצפה, שדות בשלכת. אני במושב האחורי, מכווצת בתוך המעיל. בדרך לאושוויץ.
ואולי צריך לשתוק את הנסיעה הזאת. לא לדבר על פרחים צהובים, אבני חצץ בשמש, הפטפוט של המנקות הפולניות המעירות לי בצחוק שהמכנסיים שלי פרומים. המכנסיים שלי? מאיזה צד של המתרס?
איך לכתוב לכם על הצעידה הכבדה בניסיון לתפוס משהו מבעד לשאריות מבנים – כמו מחפירות ארכיאולוגיות שמלפני שלושים ולא אלפיים שנה. להבין את התחום המפריד, בגדרות תיל, בין שפיות וטירוף. הבית שמעבר לגדר, במרחק חמש מאות מטר, תמיד היה שם, עם אותו עשן בארובה ועציצי גראניום מאחורי הוילונות.
וכאן?
איך לכתוב על מדרגות אפלות ועליהן קבוצת תלמידי בית-ספר פולנים. קיר החיסולים בין שני בלוקים. חלון מסורג. כמה עלי שלכת מפוזרים על הסף. קירות חסרי מבע בתאי הגזים, שערי-הברזל של התנורים. שמיים פולניים. בין התאים, במסדרונות, צילומים ומספרים. טורים מודפסים של שמות. ושתיקת הבוקר האחר, עכשיו. כמו כשהייתי עוצרת את הנשימה, ילדה בת שש, בת שבע, בחצר בית-הספר העממי, לדקה שלמה, במשך כל הצפירה, כדי שתהיה לי סחרחורת כשאשנן את המילים, שישה מיליון.
איך לכתוב לכם על הצעידה המאומצת מבעד למרחבים הענקיים של מחנה בירקנאו. על הטחב העומד עדיין בבלוקים המוזנחים, בין אותן מיטות עץ בשלוש קומות, ושקי קש על רצפת עפר. כיצד לדמיין בתוך השיגעון הדומם הזה את אימא. ראש מגולח בלילות הזיה בין גופים צפופים. איך לשייך את אימא אל אחד מצילומי הענק המוצבים לאורך מסילת-הרכבת. איך לנסות בכוח לדמיין אותה בתוך הריקנות הזאת?
אדמה פולנית. פרחי סתיו קטנים. הנהג מחכה. מתנמנם בשמש במושב המכונית.

ואולי כל השאלות לא נכונות. כי אי-אפשר להבין. אפילו לא בסוף המסע אל תוך התפאורה הזאת. אי-אפשר להבין בלי פחד המוות העוצר את הנשימה, בלי האיום הממשי על הבשר. אי-אפשר לתפוס את המוות מכל מאות הצילומים. אולי רק ערמות הנעליים הריקות מפרפרות עדיין בין חיים ומוות. שם נעמדתי לבסוף לומר "קדיש". "קדיש" מול ערמות של נעליים.
ואולי כל השאלות מתחילות רק אחרי שגם הנעליים יתפוררו. מעבר לתפאורה המטורפת של המוות, שיישאר לעולם בלתי נתפס. ואולי כל השאלות מתחילות רק בריקנות הדוממת של העכשיו. איך להמשיך לחיות בתוך עולם שהפך לאויב. עם הפחד המוטבע בדם. בפרנויה המתמדת. "ארביט מאכט פריי". איך לחיות בתוך העולם ומחוצה לו. בזרם חייו ובזרם חיים ונצח אחרים. איך להמשיך בכל זאת להאמין באדם, איך לאסוף את הראש האהוב בין הידיים.

באור הצהריים חולפות בראש מחשבות של מה-בכך. אי-אפשר להעמיד פנים של סבל, זאת רק התחסדות. אי-אפשר לחזור לעבר – בהתרפקות או באשמה – זה יהיה ניצחונו של העבר. אין מפלט מהשאלות הממשיכות להישאל הרגע, אי-אפשר לברוח מהן אל בין הדמויות הקפואות בצילומים.

ובווארשה, בגטו, אין אפילו חורבות בהן יוכל הדמיון להיאחז לרגע. אין אבנים שהופרשו מחוץ לזמן. רק שיכוני בטון בנויים חצי מטר מעל הקרקע, מעל להריסות ולתִלי הגוויות שלא פונו אפילו. לתפוס את הראש בידיים ולצעוק. החיים נמשכים. מכוניות במגרשי החניה, כמה עצי צפצפה על המדרכות. והריקנות הזאת. רק מס-שפתיים של אנדרטה בפתוס של ריאליזם-סוציאליסטי, ומוזיאון יהודי באחורי בניין המפלגה הקומוניסטית. מנהל המוזיאון ומזכירו, שני יהודים מורכני ראש, מראים לי מבעד לחלון בור באתר בנייה. "כאן היה בית הכנסת הגדול של ווארשה." והמנקה מחייכת כשותף לדבר עבירה, רומזת לי ביציאה לכתוב בספר-חתימות מלא הצהרות רגשניות. שדרות בטון אפורות ופסלי ענק של חיילים בסנטר מחושל. אי-אפשר להאמין שפעם היו כאן חיים אחרים. רק בחנויות "דאסה" המולאמות, עשרות תשמישים יהודיים. חנוכיות, מנורות בית-כנסת, מגדלי-בשמים. חפצים עם תוויות מחיר. לא, אין לאן לחזור. הכול רק אחיזת עיניים. תעתועי דמיון. בראש מהדהדים שברים מרוסקים של כל יצירות האמנות, העצרות, הקריינות שניסו להעביר לי את המציאות האחרת, והם רק מגבירים את המרחק.
הגשם לא פוסק. קור נורא חודר מבעד לבגדים, מצמרר. ווארשה – אופק אפור ביום, ואפור באורות הניאון החיוורים בלילה. הנסיעה בחזרה נראית כמו הזיה, כמו לפתוח את שער המחנה ולהיות בחוץ. הבדידות ללא נשוא, המחנק לא מרפה.
רק ידידותם של מכרי, אנשי תיאטרון פולנים, תמכה בי בשעות שלפני היציאה. דמויות שבין מציאות לחלום. אליסייה בתלבושותיה התיאטרליות, בתנועות יד מונפות כאחת הדמויות של צ'כוב. ומיכאו בהומור אירוני, בשברי צרפתית ספרותית, באני מאמין מהקומוניזם ועד הסוריאליזם של ויטקיאביץ'. וידויים מלאי להט בדירות קטנות, כשהמחר בלתי-ידוע, ורק החלום נותר. כמו התעוררות ההערצה לברונו שולץ, שלושים שנה אחרי חיסולו, כמו הסגידה לתיאטרון, למילה הנאמרת מהבמה, המתקבלת באנחה. כמו ההיאחזות המחתרתית בקתוליות.
קשר גורלי בין קייצים ים-תיכוניים ובין ערים צפוניות. זכרונות-ילדות ארוגים עם חלומותיהם של גיבורי ספרות הרומנטיקה הפולנית, אפופים בצלילי השפה. וחשבונות פתוחים של דם מתים. חיים בטרם-זמן נוכח תמיד. בכפל-המבט על כל המקומות. תמיד מבעד למקום-אחר אליו אני שייכת. אליו לא מגיעים במסעות. מקום מחוק. נידון לאחיזת-עיניים. לעולם לא אוכל להרגיע בו את נדידת הקיומים.

בהקלה עליתי לבסוף לרכבת. קרונות-שינה ממוסקבה, עם קונדוקטיור בגופייה וריח זיעה וקליפות תפוזים. נסיעה של יממה עד פריס, כמו עשרים וארבע שעות צום. נסיעה אל עולם אחר? בחצות עוברת הרכבת בתחנת ברלין המזרחית. שלטים בכתב גותי: "ברוך בואכם לבירה הדמוקרטית". על הרציף קו לבן במרחב מטר מהקרונות. חיילים במגפי-רכיבה עם כלבי זאב ותת-מקלעים עומדים ברווחים קצובים. פטרול של שניים חוצה את הרכבת. פטרול אחר בודק עם פנסים בין הגלגלים, ועוד אחד צועד על גגות הקרונות. אולי הצליח מישהו לברוח. קו לבן, חיילים ורכבת. רק תחומי הטירוף או החופש התחלפו. המנגנון קיים תמיד.

שוב בפריס. השמיים הבהירים, פרסומות החנויות-הגדולות במקום סיסמאות הפרופגנדה. שקט. דממת החדר. ואותו מעגל נתווה של חיים שבו אתם כל-כך קרובים, במטווחי-יד. "בשר מבשרי".

אבא ואימא אהובים, אני מאמצת אתכם אל לבי, ושבה ומתכנסת בזרועותיכם.

הערות:

1. נוסח מקוצר של המכתב התפרסם תחת הכותרת: "קולות ממחוז אחיזת עיניים" ב"משא/דבר", 23 באפריל 1976. את הצירוף "אחיזת עיניים" שאלתי מעיבודו של מ. בובר למשל המיוחס לבעל-שם-טוב, ב"אור הגנוז", שוקן, ירושלים-ת"א, 1979, עמ' 95.
2. דוגמא מדהימה לשכבות הזיכרון והשכחה התגלתה לי תוך כדי כתיבת "השם" (הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 1995). הפרט היחיד ששאלתי ברומן מדברים ששמעתי מפי אימא היה סיפור הגבורה של האישה שהצליחה לברוח מאושוויץ-בירקנאו, וכשנתפסה והובאה לתליה בכיכר המסדרים, הצליחה להתאבד במו ידיה. שאלתי גם את טון ההערצה בו דיברה אימא על האירוע, (רק מאוחר יותר, גיליתי כיצד שימש לה למופת). יצרתי לדמות ביוגרפיה בדיונית של פסנתרנית וירטואוזית, ו"המצאתי" לה שם – מלה – המונצח בשמה של הגיבורה, עמליה. רק שנים אחר-כך, קרוב לסיום הכתיבה, הגיע לידי תיאור כתוב של האירוע בבירקנאו, וגיליתי מתוך סחרחורת ששמה של האישה היה זהה לשם ש"המצאתי", "מלה", מלה צימטבאום.
3. פרל בניש: "הרוח שגברה על הדרקון", הוצאת פלדהיים, ירושלים ניו-יורק, 1993.