בלב חלל מוקף קהל מסביב ומלמעלה, מרכז אור, המסומן במדרגות עץ זעירות. מקווה של ריכוז, של התכוונות – גוג ומגוג. הצגה יוצאת דופן בפסטיבל ישראל. פרי שנתיים של עבודת מעבדה של שחקנים, רקדנים, זמרים, ציירים, מעצבים, חוקרים, סטודנטים. מלחין, ובמאית. צעירים וישיש. חילוניים ודתיים. ישראלים וזרים. עולמות, שבדרך כלל לא נפגשים.
אנחנו עובדים בשנים 1993-1994. בין הסכמי אוסלו ובין רצח רבין שפעמיו הקטסטרופליים מהדהדים בחלל החזרות עם הטבח בחברון שביצע ברוך גולדשטיין. ואנו בירושלים, באולם ליאו מודל, הדומה לבית הכנסת הספרדי של אמסטרדם, ולכן הותקן במיוחד להצגה.
נקודת המוצא היא המפגש המחשמל עם ספרו של מרטין בובר, גוג ומגוג. על רקע מלחמות נפוליאון, המזעזעות את אירופה הישנה, נחלקים שני ראשי חסידות פולין, החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפשיסחה כיצד להביא לגאולת היחיד, הקהילה והעולם. החוזה המזהה את מלחמת נפוליאון עם מלחמות "גוג ומגוג" המשיחיות, פועל בתפילותיו ובתיקוניו להחשת הקץ, מולו קורא היהודי הקדוש לפרישה מההיסטוריה ולתיקון עצמי ותשובה כדרכים היחידות להביא גאולה לעולם.
לא פחות דרמטיות היו הנסיבות בהן בובר עצמו כתב את הרומן. ראשיתן בזעזוע של מלחמת העולם הראשונה, ואז רצח חבריו, אנשי מחתרת ספרטקוס שבישר את שלטון הפשיזם. אולם, בובר משלים את הרומן רק בשנות הארבעים בירושלים. הוא נמצא בעימות עם מנהיגי היישוב. הוא מתנגד לתוכנית החלוקה, מתוך חשש מהעימות הערבי יהודי. בלב המלחמה פוקד את בובר חלום בלהות. גבלס, חברו ללימודים בהיידלברג, מופיע בו כגלגול שטני של תקוות גאולה. הוא הדוחף אותו, כדבריו, להשלים את הכתיבה.
תשובתנו במעבדת "גוג ומגוג" לפרקים ההיסטוריים הסוערים, היתה האמונה בריבוי הקולות, ומבלי למחוק את הסתירות. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". האם יוכלו להתקיים יחד בהצגה אחת? האם נוכל לחלוק עם הקהל את האמונה שלמרות כל ההבדלים, מאחדת את כולם תקווה, שאנו מכנים "מקווה", ערגה לטבול בה כל כולך.
ששה עשר איש סובבים במעגל צפוף את מרכז האור בצליל אחד מתמשך, רגעים ארוכים. ממנו יוצא כל אחד למקומו, לתפקידו. עמוד של קולות עולה, מתאבך. קולות מספרים, מתפללים, שרים, צועקים, בשפות שונות, בו זמנית. סיפורים נשזרים, גורלות, מחלוקות. אולם, בלב ההצגה שבר החורבן, המפריד ללא שוב בינינו ובין העולם שהושמד. טירוף משיחי אפל מרסק את העולם שהיה לצלילי הארד-רוק ונאצות אנטישמיות. ומהחלון מציצה הילדה הגויה עם בובותיה, אותן היא מציתה למראה היהודים העולים באש. מהחורבות עולה רק קולו של זקן הלהקה, בנימין צמח, בן למעלה מתשעים, שהגיע אלינו מראשית התיאטרון העברי במוסקבה מהסטודיו של הבימה אצל סטניסלבסקי, והדיבוק בבימויו של ווכטנגוב. "היו הייתה עיירה" הוא שר ביידיש. וכי מה נותר לנו מכל אותה תקווה שנרצחה, מעבר לשירה שנדמה?
תשובתנו במעבדת "גוג ומגוג" לפרקים ההיסטוריים הסוערים, הייתה האמונה בריבוי הקולות, ומבלי למחוק את הסתירות. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". האם יוכלו להתקיים יחד בהצגה אחת? האם נוכל לחלוק עם הקהל את האמונה שלמרות כל ההבדלים, מאחדת את כולם תקווה, שאנו מכנים "מקווה", ערגה לטבול בה כל כולך.
מתוך הקינה עולה קולו של החוזה מלובלין, "מה עושים כשאין מקווה? טובלים את עצמו בנהר דינור. באש של דבקות". עמוד הקולות שב ועולה בגעגוע, לאור ציור מלח ההולך ונפתח מעל לראשי המשתתפים. הם קרבים, בזה אחר זה, כל אחד בדרכו האישית, אל מרכז האור.
גם אחרי שוך אחרון צלילי השירה, ממשיכים הקולות להתאבך סביב אותה קהילה חד פעמית של קהל ושליחי ציבור שהתכנסה להצגה. עוד שעה ארוכה נשאר הקהל בחלל. וכשיתפזר, יישא איתו כל אחד את הטקסטים, את השאלות, את עקבות הדרך שבה אנו יכולים, כאן ועכשיו, להתפלל מבעד למעשה האמנות. כל אחד בדרכו.
תהליך החזרות נמשך שנתיים בתנאים של מעבדה. המשתתפים הביאו כל אחד את המדיום שלו. חיפשו בתוכו את הצורות שיתאימו, חלקו אותן עם שאר המשתתפים. שפה מיוחדת של "תיאטרון תפילה" פותחה, במשחק, במוסיקה, בריקוד, בציור, בחלל, בכתיבה, במחקר.
בשנות עבודתנו במעבדת "גוג ומגוג" החל המהפך הגדול של חזרה למקורות היהודיים, עם ראשית הקמת בתי המדרש המעורבים, פרישׂת רשת של שיעורי פרשת השבוע במסגרות חדשות ובכלי התקשורת, ובעקבותיהם פריצת הפיוט אל עולם המוסיקה הישראלית בשנות האלפיים. שנות עבודתנו מעבדת "גוג ומגוג", היו כור היתוך של מפגש בין מקורות היהדות, ובין חוויה קיומית רוחנית עכשווית מבעד למדיומים הנפגשים באירוע התיאטרלי. הייתה זו גם עדות לעוצמת תגובת הקהל, משנפתח הצוהר.
כיום ניתן לראות עד כמה העבודה על גוג ומגוג הטביעה את חותמה על המשך דרכיהם של המשתתפים. דרכיהם ויצירותים נועזות ומגוונות כתמיד, ועם זאת, עמוד קול משותף ממשיך לעלות ביניהם, ולסמן מקום מיוחד בתרבות הישראלית, שניתן אולי לכנות "מקווה".